ד'אר דייאלנה-הבית של יהדות מרוקו

שימור מורשת יהדות מרוקו

פיד RSS | עקוב בטוויטר | התחבר
Posted by admin On יוני - 6 - 2013 0 Comment

פוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

אוג'דה

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו. 
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות. 

מכרות הפחם כמצודת מוות

כדי להבין את המתרחש נתאר כי האזור נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו וכי אחר שהתגלו בו מכרות פחם באותן שנים חלה אליו נהירה של אנשים דלים, רובם המכריע כנראה ברברים ערבים, שקיוו להרוויח שם את פרוטותיהם, בהם גם היו יהודים שהציעו את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור, כך היה יהודה טובול שהיה סנדלר במקום והוא ואחיו שימשו במקצועם את הכורים הרבים בעיירה. בדברי עדותו של ליאון יהודה טובול שפורסמה באותן שנים אנו מוצאים בין היתר את עדותו הבאה שממנה אף ניתן ללמוד על החיים היהודיים באזור: 
"חיי היהודים בג'ראדה התנהלו בנחת ובשלווה. אתאר, למשל, את ימי שבת. חנויותיהם של היהודים היו נסגרות, כבר ביום שישי בשעות המוקדמות של אחר הצהריים. הכול מתרחצים ומתלבשים בבגדי שבת והולכים בערב שבת לבית הכנסת. בית הכנסת בג'ראדה היה שכור. כולו היה חדר אחד. 
"לפתע, כרעם ביום בהיר, המצב השתנה היה זה יום שני ה-7 ביוני שנת 1948. היה זה ערב ראש חודש, משום שאני זוכר שאמי הכינה קוסקוס, מנהג יהודי מרוקו היה להכין קוסקוס, פרט לימי שישי, גם בערב ראש חודש. 
"ביום זה הגיעה משאית גדולה למרכז ג'ראדה, עמוסה בגברים ממוצא ברברי, אשר חלק גדול מהם היו פועלי מכרות הפחם. בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם. הם צווחו, צעקו ושדדו כל מה שנקרה בדרכם. בצעקות אללה אכבר פגעו ביהודים. בסכינים, בגרזנים, במקלות, ובמה לא. 
"אחי שמעיה, אשר יצא במקרה מהסנדלריה בשעה שש בערב, כדי להקדים ולחזור לביתו, נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בסכינים ובגרזנים. אחי שמעיה היה גבר גדול וחזק, בעל שרירים. וכפי שסיפרו לי הוא נלחם בפורעים והחל לחזור לחנות על מנת להציל את בנו, אותי ואת הפועלים היהודים שעבדו עמו. למזלו הרע, הם רדפו אחריו ובפתח החנות כמעט הצליחו, במכת גרזן בראשו מאחור, להורגו. שמעיה אחי ז"ל נפל שדוד הרוג בפתח חנותו ולא הצליח להציל את כל הנפש שבחנותו. 
"אנחנו שנשארנו בחנות, אני, בנו עמרם ושלושת הפועלים: אלי דהאן ז"ל, אמסלם יוסף, ועוד אחד, שמענו צעקות בחוץ. רצינו לצאת, לסגור את החנות וללכת לבית. משמים, התעכבנו משום היה לנו לקוח בחנות שהתעקש לקחת את זוג הסנדלים שהזמין אצלנו. לקוח זה היה מסיה גודן, שהיה צרפתי נוצרי. מסיה גודן היה אחד ממנהלי מכרות הפחם. לפתע התפרצו לתוך החנות הפורעים עם הסכינים והגרזנים, ובצעקות פרועות שדדו את כל החנות. 
"מסיה גודן שחשש לחייו, הכריז בפני הפורעים, הרוצחים, שהוא נוצרי צרפתי ולא יהודי. הכרזותיו לא עזרו לו, כיוון שהפורעים, שהיו פועלים במכרות, חששו שמסיה גודן ילשין עליהם, ולכן רצחו אותו. 
"אנחנו, אני ובן אחי עמרם, הסתתרנו, לשמע הצווחות והקולות, בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לחומרי גלם, עורות וכדומה לצורכי הסנדלריה, הבוזזים הפורעים לקחו את כל מה שהיה בחנות. אפילו שדדו את הקופה שהיו בה אלפי דרהם. אפילו את סכיני הסנדלרות לקחו. למזלנו, הם לא שמו לב למחסן למעלה, וכך ניצלו חיינו לבינתיים. הפורעים עזבו את החנות והמשיכו הלאה.
"מתוך פחד, היינו בהלם גמור, המשכנו לשבת בשקט במסתור למעלה בחנות, מבלי לדעת מה לעשות. 
"לא עבר זמן רב ומתוך השקט כביכול, פרצה קבוצת פורעים אחרת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את המחסן שבו הסתתרנו. ראו אותנו והתחילו לצעוק 'אל יהדו הנה אל יהוד הנה' (הנה יהודים, הנה יהודים) והתחילו לסחוב את הילד מתוך ידי. התעקשתי לא למסור אותו ולהחזיקו, אך לא עמדתי במאמץ ונמשכתי יחד איתו אל הפורעים. כאשר הורידו אותנו, הילד נפל. הפורעים בעטו בו ודרכו עליו וכתוצאה מכך הילד, בנו של שמעיה ז"ל, נהרג. 
"בתוך הרעש וההמולה ובגלל החושך ששרר, משום שכל העניין הרי התחיל בשעות הערב, הצלחתי להימלט החוצה, כל עוד נפשי בי. אך פצוע ופגוע מסכינים שדקרו בי, ומגרזנים שפצחו את ראשי, בשישה מקומות לפחות: אף חתוך, גרון פגוע, כתף שמאלית פצועה לגמרי, ומכות יבשות וכחולות בכל חלקי גופי. 
"בחוץ הצליחו לתפוס אותי תוך מכות וצווחות: 'אללה אכבר', 'אלג'האד עלא אל יהוד' ועוד. כאשר חשבו שאני מת, כי איבדתי את ההכרה, עזבו אותי והלכו הלאה. פתאום קיבלתי מכה חזקה בראש, בצד ימין המצח, שעוררה אותי. ממכה זאת קיבלתי נפיחות אדירה בראש, בגודל של תפוח עץ. נפיחות זו גרמה לי לכאבים במשך כשלושה חודשים. בעקבות המכה שהעירה אותי קמתי והתחלתי ללכת ולברוח מהערבים כמו שיכור מתנודד על רגליי. 
"תוך כדי הריצה, מצאתי מאפיה פתוחה, לא רחוק מהסנדלריה שלנו. מאחר שהכרתי את המקום, נכנסתי לשם ויצאתי מהיציאה האחורית. במגרש החניה של המאפיה, בצד האחור, הגיע טנדר מלא ירקות כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר, נהג ערבי שהכיר אותי, שראה אותי פגוע ופצוע, נבהל ממצבי, אך פחד לעזור לי. אולם, סיפרו לי שהוא הלך מהר למשטרה הצרפתית להודיע על מצבי ושאני ליד הטנדר. 
"מרוב פחד ועם כל חולשתי, ואפילו עם יד אחת, משום שיד שמאל היתה פגועה, מצאתי כוח לעלות לטנדר ולהתחבא בין ארגזי הירקות. לקחתי ארגז מלא עגבניות ושפכתי את תוכנו עלי. הארגז שימש לי ככיסוי שלא יגלו אותי. 
"לאחר כמה זמן שמעתי צעקות, מתוך הצעקות אני שומע שקוראים לי בשמי: 'ליאון! ליאון!' פחדתי נורא, אבל לאחר כמה זמן זיהיתי, שזה שוטר שמכיר אותי ולכן פחדתי פחות. 
"התחלתי להזיז את העגבניות. השוטר ראה את תזוזת העגבניות. הוריד מעלי את הארגזים וסחב אותי על כתפיו לתחנת המשטרה. 
"בתחנת המשטרה היו כבר הרבה יהודים שהתאספו שם מפחד, פחד מהטבח, מהביזה וראו במקום מקום מבטחים. לא מעט ביניהם היו פצועים, כמוני או יותר ממני, אני לא יודע. 
"לאחר כמה זמן לקחו אותנו משם למרפאה מקומית ושם קיבלתי עזרה ראשונה. במראה ראיתי המון גופות מונחות על הרצפה. ביניהן ראיתי את אחי בפעם האחרונה. אחר כך נודע לי מה קרה לו. אמרתי לאחות של המרפאה, גב' ליאון, שטיפלה בי באותו רגע: 'תראי זה אחי, הוא עדיין חי', היא נדה לי בחמלה ואמרה לי: 'שתוק, טפל קודם בעצמך, אחיך כבר גמר', דהיינו, החזיר את נפשו לבוראו, מת. 
"אני זוכר עד היום שהחדר היה מלא דם, בגובה של עשרים עד שלושים סנטימטר. מראה מזעזע מאוד. 
"אני גם נחשבתי בין המתים. למחרת פרסמו בעיתון וגם ברדיו, כפי שסיפרו אחר כך, שהיו 38 הרוגים, ביניהם שלושה ממשפחת טובול, כולל שמי. רק מאוחר יותר נודע לקהילה שאני עדיין בחיים ופרסמו תיקון. 
"37 הרוגים, חמש עשרה נשים וילדות, עשרים ושניים גברים ונערים. חמישים פצועים. שלא לדבר על יהודים רבים, שנמצאו מפחד בכל מיני מקומות: בתחנת המשטרה ועוד. 
"אני התעוררתי באוג'דה. כלומר, לאחר שנפגעתי והייתי במרפאה ונחשבתי בין המתים, בכל זאת הייתי חי והתעוררתי באוג'דה. אינני זוכר דבר ממה שקרה ברגע המסוים שהייתי במרפאה בג'ראדה ועד שהגעתי לאוג'דה. המרחק בין ג'ראדה לאוג'דה הוא שישים קילומטר. 
"ועד הקהילה היהודית באוג'דה טיפל בנו. כל היהודים מג'ראדה לא חזרו לשם יותר והתבססו באוג'דה. 
"כמה שזה עצוב וכמה שזה מצער. בתוך שלושים ושבע הקורבנות, היו גם הר"ר משה הכהן, רעייתו, אמו וילדיו. ה' יקום דמם. היו שם זוועות שקשה לתאר". 
"לימים", מספר יהודה טובול, "כשחזרתי לבקר במרוקו. רעייתי ואני הגענו לעיר אוג'דה ורצינו לבקר בג'ראדה. אולם, לא יכולתי! לבי לא נתן לי לעבור את שישים הקילומטר האלה. פחדתי פחד של אז, בהיותי עלם בן 20. לא יכולתי לחזור למקום המקולל הזה. גיא הריגה של 37 יהודים, ביניהם אחי, שמעיה ז"ל, ובנו, עמרם ז"ל, שעל מותו נודע לי רק כשהייתי בבית החולים באוג'דה. שם הייתי קרוב לחודשיים, עד שהחלמתי מהפגיעות". 

הקינה בנוכחות אב בית הדין

הרב יהודה קיסוס, מספר על עצמו כדלהלן: "כל ימי מגיל הנערות הייתי מתאבק בעפר רגליו של אדמו"ר רבי ברוך טולידאנו זצ"ל. רוב הלימודים שלי למדתי בחדר אצל הרב הגאון רבי שמואל חאלואה זצ"ל וזיע"א. את תעודת השחיטה לעופות קבלתי אותה מראב"ד דבני מערבא, הרב יהושע ברדוגו זצ"ל והרב יוסף משאש ראב"ד בתלמסאן ובחיפה שנים רבות. הייתי מנושאי כליו של הרב רפאל ברוך טולידאנו במקנס, ומדי עוברו בנסיעה לאיזה מקום היה לוקח אותי. ג"כ נדבקתי כל הזמן עם צוות אנשי חברה קדישא במקנס. למדתי ג"כ בישיבת כתר תורה אצל הרב יצחק אסבאג זצ"ל, ומשם יצאתי להוראה בכפרים במרוקו וגם בסביבות תזאייר ואזור אוזדא. הייתי גם בתייארת באלזיר וכמה מקומות בתאנדרארא, פיגיג, בוערפא, תיוולי, ברגנת אוגדא, ברקאן, אחפיר, לעיון תאוורירת. כל אגפי אוגדא מרוקו, כמעט בכפריו ובכל אגפיו בלעיון ותאוורירת. לימדתי שנים רבות והייתי משרת בקודש שם בתור מורה ומנהל, תודה לאל". 
הרב יהודה קיסוס מתאר עוד כדלהלן: "1948 שהיא שנת תש"ח שפכו דם יהודים כמים באוגדה ובג'ראדה. 
"את המליצה אמרתי לפני הדרשה בבית הכנסת הגדול באוגדה בנוכחות הרב המלך שלמה הכהן הגדול, אב בית דין באוגדה זצ"ל וזיע"א. כי שם נהרג בז'ראדה תלמיד חכם אחד, הרב משה הכהן זלה"ה שו"ב והוא מן ההרוגים, בן ל"ח שנה, וסימנך ח"ל עליו חובת הביעור, בין שלושים ושמונה שנה, היה המנוח זצ"ל". 
לא נאריך כאן בהבאת אותה קינה כאובה, אולם כפי שמובן הרי שהרב המלך שלמה הכהן הגדול, הוא הוא בעל התשובה שבה פתחנו את מאמרנו ולימים נדפסה בספרו מעלות לשלמה.

הקרבן הראשון: יהודי זקן בן שמונה ושמונים

בעדות נוספת אנו מוצאים כי הקרבן הראשון היה דווקא יהודי זקן בן שמונה ושמונים שנה ושמו מסעוד בן דיין. "ההמון המתפרע הזה התפרץ לרחוב מאראכש ולקסריה (שוק חנויות הבדים). אזרח צרפתי לא יהודי בשם אמורוס, מפקח בדואר, בדרכו לשוק, נקלע בדרך ההמון המשתולל, ברגע אחד נדקר למוות. המשטרה שהפגינה נוכחות התקפלה כלעומת שבאה. יתרה מכך, כוחות שיטור וסדר מקומיים, "אלמכזניין", שנקראו לסייע לשוטרים, ערקו כמה מהם והצטרפו לאספסוף ורשויות העיר התעכבו מדי, עד שקראו לעזרת כוח צבאי. 
"הרוצחים לא ריחמו על אחד, לא נשים, ולא ילדים, ולא תינוק בעריסה. הורגים, שורפים, ובוזזים. משפחה שלמה, משפחת רב הישוב, הרב משה הכהן, בן שלושים וחמש, אשתו, בת עשרים ושמונה, אמו, וחמשת בניו מגיל שמונה חודשים עד גיל שלוש עשרה, כולם נרצחו. נספרו 36 קורבנות – חוץ מששת הקורבנות – חמישה מהם יהודים של אוג'דה, ומספר גדול מאוד של פצועים, כמה מהם פצועים קשה. 
"הסדר הושב על כנו בתום השוד והביזה: קהילת ג'ראדה מנתה 177 נפשות. בטכס הלוויה נאם ה'פאשא' של אוג'דה והביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, ומשם המשיך דרכו לתפילה במסגד הגדול, האיש לא הספיק לכרוע בתפילה והנה מאן דהוא תוקע לו סכין בצוואר, הוא הובל לבית החולים במצב קשה. החשוד במעשה הוא אח של מתפרע שהשתתף ברצח הצרפתי אמורוס. אומרים שהפאשא לא מת, וגם הדוקר נפל בידיים זועמות של המון המתפללים. 
"מסע הלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, ישר אל רחבת בית העלמין. קהל רב חיכה כאן למסע הלוויה, ראשי העיר כולם נכחו במקום, ושומע אני, שגם הנציב העליון של צרפת במרוקו, מיוצג כאן. 
"ועד הקהילה פעל מאחורי הקלעים להביא לקבורה כאן את החללים, כי הרי הם כבר הובאו לקבורה במהירות בג'ראדה. הפאשא שהוא הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, נאם וקיווה שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים השתכנעו על הדברים האמיצים והתקיפים שהשמיע הפאשא. 
"בשעת כתיבת השורות, אני שומע על מהומה חדשה בעיר, שבמרכזה התקפה ופגיעה באיש זה, הפאשא בעצמו, שנפצע במהלך תפילת יום שישי במסגד.
"אולם זה הספיק לזרוע בהלה ברחובות היהודים. התקבלה הודעה כרגע האומרת שמטעם נציגי המלך, יצא שליח להודיע לתושבים היהודים שאל להם לחשוש מהד המהומה שהתחוללה היום. וכי הדוקר הוא מוסלמי, ואף כבר כוחות שיטור סביב רחובות היהודים. 
"אחר הפאשא, נאום נשיא הקהילה, אך נאלץ להפסיק מסיבת הבכי, והמזכיר הוא שנאם נאום הפרידה. 
"כמו כן נאם המושל המחוזי אשר קרא לאיפוק וגם דרש למצות את הדין עם המתפרעים. 
"הרגע המחריד הוא עת קראו בשמותם ובגילם של החללים אחד לאחד ולפי משפחה. בני שמונה חודשים, שנתיים, עד למבוגרים בני השישים. 
"גם הקראת שמו של רבה של ג'ראדה, הרב הכהן בן שלושים וחמש במותו, אשתו, אמו בת החמישים, וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות. 
"ידי כל יהודי האיזור היו כדרכם של יהודים, עסוקות בהספקת עזרה לאומללים הפליטים. תרומות ואספקה מגיעות, ולכן סדר העבודה והתמיכה נמשך במלוא הקצב. כך סיפקו ארוחות ומזון לשבע מאות נפשות. 
"ניצולי הטבח נשבעו לבל ישובו לג'ראדה, אולם הכול תהו מה יהיה גורלה של אישה שראתה בעלה וילדיה נהרגים והיא גלמודה כעת? ומה עם ילד שלא מפסיק מלבכות על אב ואם, אח ואחות שנהרגו? בית ספרנו הפך למחנה, לגטו קטן של בכי ודאגה?
"אנשי ג'ראדה שעבדו בכפר, סנדלרים, חייטים, טכנאים, נהגים, כורים, הנה הם מרוכזים כפליטים…
"הנציב העליון של צרפת במרוקו, הג'נרל ג'וואן, הואיל להודיע כי יגזור 'משפט ללא רחמים'. משקיפים הדגישו את אי ההתערבות של הרשויות ביום הפוגרום. מושל המחוז עזב את אוג'דה בבוקרו של יום הדמים, למרות שידע ושמע על ההתפרצות הממשמשת ובאה סגן. המושל אף סירב לערב את כוחות הצבא". 

סיון תש"ח – מול משפט צבאי

הדי הפרשה הגיעו אף לארץ ישראל הקטנה באותם ימים. בעיתון "הד המזרח" שיצא בתאריך, 25.2.1949 בעמ' 10 אנו מוצאים דיווח אודות כל העניין בזה הלשון: 
"בשבוע שעבר החל להתברר בפני בית המשפט הצבאי בקאזבלנקה, משפטם של 86 הערבים הנאשמים בפרעות ביהודים באוג'דה ובג'יראדה, בחודש סיון תש"ח. 35 מביניהם הועמדו כעת למשפט ויתרם יועמדו לדין בקרוב. 
"התכונה מסביב לבית המשפט הצבאי היתה גדולה מאוד. קהל רב נהר מהעיר עצמה ומסביבותיה, וביניהם התבלטו בעיקר העדים היהודים, הערבים והצרפתים שבאו מערים שונות. משטרה צבאים ואזרחית שמרה על הסדר, ובדקה בקפדנות את כל הנכנסים. 
"בית המשפט מורכב מהנשיא, קולונל צרפתי, קפיטן, סגן ומפקד צבא. על השולחן מוצגים סלי נשק, רצועות עור, מטילי ברזל, פגיונות, חרבות ועוד, שבהם השתמשו הפורעים לביצוע פשעם. 
"על חזיהם של הנאשמים תלויה מודעה עליה רשום מספרם והאשמה בה הם נאשמים. השופט שואל אותם כרגיל על שמם, גילם, מקום מגורם, מצבם המשפחתי, רמת השכלתם ומצבם הצבאי. מרבית הנאשמים הם סוחרים זעירים או פועלים מאוג'דה, וביניהם סבלים, רוכלים, קצבים וכדומה. אחד מהם מאשר בקול בטוח שמלאכתו: סוחר בשוק השחור. 
"בין הנאשמים שני מוסלמים צרפתים מאלג'יריה, שבאו במיוחד מאיראן להשתתף בפרעות אלה. 
מתורגמן בית המשפט קורא לפניהם את כתב האשמה: רצח בכוונה תחילה, שוד וביזה, הסתה לרצח, פציעת אנשים וכו'. 
"אחרי הקראת כתב האשמה, דרש הקולונול רינולט, שהמשפט יתברר בדלתים סגורות 'מפני סיבות של ביטחון'. אך הסנגור הצרפתי התנגד לכך, והודיע שהוא, כצרפתי ממארוקו, יתנגד לפגיעה כה גסה בזכויות ההגנה, והוא דורש לשמוע את העדויות בדלתים פתוחות. 'משפט זה – הוסיף הסניגור – הוא חשוב מאד ואסור להחניק את הוויכוחים. כי לא רק כל מארוקו אלא גם המטרופולין וכל אירופה מתעניינים בו ומחכים בכיליון עיניים לתוצאותיו ורוצים לדעת איך יסתיימו מאורעות אוג'דה וג'ראדה. אני דורש להביא כאן כעד גם את מושל אוג'דה. עוד מעט' – סיים הסניגור – 'תדרשו לכרות ראשים, ואינם יכולים לדרוש אותם בדלתים סגורות!'
"מר טרייפוס דורש שיינתן הפרסום הגדול ביותר לעניין זה. 'לעשרים ושישה נאשמים צפוי עונש מיתה ואנו רוצים שחוקרי המאורעות עצמם יובאו הנה'.
"אחרי התייעצות קצרה, החליטו השופטים שהמשפט יתנהל בדלתים פתוחות. 'מכיוון שאין שום סכנה נשקפת לביטחון הציבור'. מיד התמלא אולם המשפט, והתחילה חקירתם של הנאשמים הראשונים, האחראים לרצח היהודי אמורוס, פקיד במשרדי הדואר והטלפון. 
"חמשת הנאשמים טוענים שעדותם הראשונה, נגבתה מהם על ידי המשטרה תחת לחץ, איומים ומכות. 
"שני עדים ערבים ספרו שהם ראו במו עיניהם את הנאשמים מכים באלות את אמורוס. היהודי סבאן מאוג'דה נרצח בשעת המהומות וחנותו נשדדה. 
"אחד הנאשמים, מוחמד בן מוחמד בן בשיר, כופר בכל הספור ומכחיש נמרצות שהוא השתתף ברצח. גם שני שותפיו האחרים מכחישים את השתתפותם ברצח: להפך, הם מאשימים את אנשי הבולשת ביחס גם אליהם ואומרים שכל הסיפור על השתתפותם ברצח אינו אלא פרי דמיונם של השוטרים. אולם, תוך כדי עדותם, קופץ אחד הנאשמים ומודיע שבכלל האלה המוצגת על שולחן השופט שייכת לו… כל הנוכחים מתפרצים בצחוק, ופני הנאשמים מתכרכמים מהתגלית ש"גילה" חברם בסכלותו. 
"השופט מקריא את עדותו של מרדכי פרץ, קרובו של הנרצח סבאן. 'מפי הנאשם שמעתי את הדברים האלה: אינני יודע אם עוד מעט יישאר יהודי חי באוג'דה; אך בינתיים עלי להמית את סבאן!'.
"הובאו עוד נאשמים ברציחתו של סבאן, אך כולם בלי יוצא מן הכלל, מכחישים את האשמה; ואחד מהם מבטיח שביום המהומות לא היה בעיר כי 'ביום השבת נסעתי לאירן לעסוק בשוק השחור, שממנו אני מתפרנס את בני משפחתי. מכרתי אותו, חזרתי לאוג'דה. רציתי ללכת לחפש את אחי ופתאום נתקלתי במשמרת. ונאסרתי על לא חמס בכפי'…
"נאשם אחר, קאודר בן מאגין, מודיע שהוא יחד עם אשתו היו משתטחים על קבר הקדוש… ומעודו לא ראה את סבאן. 
"נאשם שלישי, מוחמד בן חג'י , אמר שבצאתו לרחוב שמע את הקהל צועק שיהודי אבד את עצמו לדעת, ו'כשנגשתי לראות מצאתי את סבאן מוטל מת סמוך לחנותי, ופקידי הבטיחו לי שלא הם רצחוהו נפש. הלכתי להודיע את למשטרה, וקצב אחד מכירי הסכים לשאת את גופת המת'. 
"אולם גם הנאשם "הצדיק" הזה, מכיר בין המוצגים שעל שולחן השופט את הסכין שלו, אחד מפקידיו מודיע שרק מפני המכות שהוכה על ידי הבולשת הוכרח ל"הלשין" על אדונו. 
"השופט רצה להיווכח מפי העד היהודי פרץ בעצמו את אמתות עדותו, אך בינתיים הספיק פרץ לעלות לא"י.
"כל הנאשמים שדברו אח"כ, מדגישים שכל עדויותיהם בשעת החקירה נגבו מהם תחת לחץ, איומים ומכות, ורק אחד מהם הודה שהוא התעלל ביהודים הנרצחים; הודאה זו הפליאה את השומעים, שהורגלו כבר לשמוע רק הכחשה לכל ההאשמות שבהן הואשמו הפורעים. 
"שני נאשמים אחרים הפליאו את הנוכחים בגילם הרך, בני שבע עשרה שנה כל אחד, הם אינם נאשמים ברצח סבאן, אלא בשוד חנותו וביתו. 
"אח"כ הובאו עשרה נאשמים ברצח משה בן דיין, ובשדידת ביתו. אחד הנאשמים, עומר בן פ'קיר, הודה שהוא הכה אותו באלה גדולה וכבדה, אך הוא רצח אותו שווייה שווייה (לאט לאט) ולא בפעם אחת!
"אצל נאשם אחר, בן שבע עשרה שנה, נמצאו בגדי הנרצח, שאר הנאשמים לא ראו מאומה, לא שמעו מאומה ולא עשו מאומה, אך בכל זאת נמצאו אצלם מכנסי הנרצח, שאחד מכיסיו נשמט כדי להסיר ממנו את כתמי הדם שהיו בו. 
"נאשם אחר, נאשם ברצח שני היהודים אזולאי ויחיה שמעון. כך השופט הקריא את עדויותיהם בכתב של … יהודים, גברים ונשים, שלא יכלו לבוא לעזרה. עד שסוף דבר היה שבית דין הצבאי צרפתי בקזבלנקה גזר בעקבות הטבח על שני נאשמים ערבים למוות, שניים לעבודות פרך לכל חייהם, והנותרים, לעונשים שונים". 
פרשייה עצובה בהחלט. אולם הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, כמו עוד רבים אחרים ממוקירי הקרבנות והקהילה באוג'דה, חפצים ורוצים לעשות להם שם זכר ושארית בקורות ימי עם ישראל. הם שואלים אותנו מדוע מדינת ישראל שהללו נהרגו בגלל חבלי הקמתה אינה מואילה לעשות מאומה לזכרם. מדוע רק הרוגים מארצות קרות זוכים לזה. 
כשאנו שואלים את הרב בן גיגי האם סבור הוא שיצליח הדבר ויעלה בידיהם, הוא מצביע על תקדים אוניית אגוז שאז לבסוף הצליח המאבק, ואף גם הפעם כן היא התקווה כי עד היום יהודי מרוקו נוצרים בלבם את הצער העמוק על מסע הרצח והזוועה שארע עם קום המדינה לעשרות יהודים קדושים וטהורים באוג'דה וג'רדה. ואגב לא מכבר צאצאיהם עשו לזה זכר: זה קרה ביום רביעי ב' סיוון, אז נקראה באשדוד פינת הרחובות 'הרב דוד בוזגלו' ו'הרב ריינס' ע"ש קדושי אוז'דה וג'רדה. הטקס התקיים במעמד הגה"צ רבי חיים פינטו, רב העיר, ועמו רבנים חשובים וכן אישי ציבור ראש העיר וח"כים נכבדים.

 

השאר תגובה

עליך מחובר על מנת להגיב

פוסטים מאופיינים