ד'אר דייאלנה-הבית של יהדות מרוקו

שימור מורשת יהדות מרוקו

פיד RSS | עקוב בטוויטר | התחבר
Posted by admin On יוני - 10 - 2012 0 Comment

תלבושות היהודים במרוקו

איזר (סדין)

איזר (סדין)

 

 

 

בשנות השלושים החלו היהודים המודרניים בערים הגדולות לזנוח את מסורתם והתלבשו כדרך האירופאים.רק תושבי המלאח ובמיוחד הדור הישן,נשאר נאמן למסורת והמשיך ללבוש מלבושים שלפני הכיבוש הצרפתי.

היהודים במרוקו נחלקים לשני קבוצות:האחת של בני השכבה העתיקה,אבותיהם הגיעו עד החוף האטלנטי בימי קדם,והשנייה של צאצאי היהודים שגורשו מספרד במאה ה-ט"ו.

יהודי השכבה העתיקה:

כמוהם כברברים יושבי הארץ מאז-חיו באטלס העילי ובומרדותיו לעבר הסהרה.היהודים באזורים אלה היו מעורים בחיי השבטים הברברים,והנשים היהודיות לבשו אותם המלבושים שלבשו נשי השבט הברברי שבקרבם ישבו.הבגדים לא היו תפורים,אלא יריעת-בד ארוכה ("איזר") מבד כותנה או צמר דק.לעתים עטו את ה"איזר" על מכנסיים רחבים ("סרוואל").

מלבושי האישה היהודייה במרוקו:

האישה היהודייה דמתה לאישה הברברית במלבושה,אך נבדלה ממנה בעיטור ראשה,ששיווה לה צביון מיוחד.הדת אוסרת על האישה היהודייה לגלות את שיער ראשה מיום נישואיה.

יהודי השכבה ממגורשי ספרד:

היהודים שגורשו מספרד מסורתם נשתמרה במלאח של הערים(מקום מקלטם של המגורשים),הם הביאו אתם את תרבותם,מנהגיהם ואת תלבושותיהם:עד המאה ה-כ' נהגה האישה הנשואה ללבוש את "השמלה הגדולה"(אל כסוואה אל כבירה)-תלבושת מהודרת העשויה כולה קטיפה,משי וזהב,זכר לספרד העשירה והזוהרת. בדמות זו של היהודייה מצאו ציירי צרפת מקור-השראה,סגנונות של זמנים עברו ועולמות מרוחקים. גם בלבוש ימות-החול היו שרידים מן המסורת הספרדית,כותונת ("באטה"),חצאית מכווצת ("סאייה"),רדיד צמר עבה ("פנוואלו"),בצאת היהודייה מן הבית נהגה לעטוף ברדיד-משי ("פנוואלו דה-מנילה")שם ספרדי.

רבאט 1935 השמלה הגדולה (אלכסוואה אלכבירה)

רבאט 1935 השמלה הגדולה (אלכסוואה אלכבירה)

 

בשנות השלושים לבשו את השמלה הגדולה רק נשים מבוגרות בטקסים וחגיגות,נערות לבשו בדרך-כלל שמלות מוכנות בנוסח אירופה.לראשן קשרו מטפחת משי("סבנייה רומייה")

 

לבוש גבר מכפרי הדרום

לבוש גבר מכפרי הד

מלבוש הגבר היהודי במרוקו:

במלבוש הגבר היהודי היה מעט גיוון,גם אצלו אפשר להבחין בין הוותיקים לבין מגורשי ספרד. הוותיקים כמו הברברים-נהגו להתעטף ב "חאייכ" מצמר או כותונת גדולה("דררה"),מחבל וואזגית עד קצה עמק הדראע נהגו להתהדר ב "אכניף" שעל גבו חצי-סהר כתום.לימים החלו ללבוש "זללאבה" או בורנוס המכונה "סלהאם".בשנים העכורות של רדיפות נאלצו ללבוש בורנוס שחור,כדי להגביל ולהעיד על יהדותם(גם הנעליים והצעיף היו צריכים להיות שחורים).

הכפריים ובעיקר הזקנים נהגו לעטוף את ראשם בצעיף כחול ובו נקודות לבנות.באחד הימים ניתנה ליהודי מרקש ופאס רשות לכסות את הכיפה ("שאשייה") במטפחת שנקשרה מתחת לסנטר.לדברי היהודים היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית-המקדש,ולא חוק אפליה.

 

תמונתו של רבי דוד שושן זצוק"ל מבני מלאל-עם אותו צעיף כחול מנוקד בלבן

 

 

רבי שלום שושן,בני מלאל,מרוקו

רבי שלום שושן,בני מלאל,מרוקו

 

בסגנון לבושם של מגורשי ספרד העירוניים שהיו נתונים יותר לפיקוח השלטונות אפשר היה למצוא עידון ואצילות רבה.בימות-חול התלבשו כדרך הערבים העירוניים,בני הבורגנות האמידה היו עוטים את ה "זוכה"-מעין מעיל ארוך בצבע כהה ולובשים חזייה ("בדעייא") עם אבנט משי.שולי הבגדים עוטרו בפסים רחבים של רקמה.הצעירים נטשו את הצבע השחור והחלו ללבוש צבעים עדינים-שבין חום לסגול שזיף.

ה"זללאבה" היא שמלת מעיל רחבה בעלת ברדס,נהפכה לבגד העליון הלאומי של מרוקו.לזללאבה של היהודים גיזרה מיוחדת:היא פתוחה בחזה וחושפת את החזייה המקושטת.מאוחר יותר חדרה הזללאבה לקהילות הכפריות ובעיקר לבשו אותה בעלי-מלאכה יהודיים.

בימי הפרוטקטוראט הצרפתי החלו היהודים להעדיף חליפות אירופיות גזורות היטב על-פני התלבושות המסורתיות.

 

השאר תגובה

עליך מחובר על מנת להגיב

פוסטים מאופיינים