ד'אר דייאלנה-הבית של יהדות מרוקו

שימור מורשת יהדות מרוקו

פיד RSS | עקוב בטוויטר | התחבר
Posted by admin On נובמבר - 6 - 2015 0 Comment

סיפורה של בלהה בנדרלי, ילידת הארץ שעזבה למרוקו בשנות ה-30 והפכה לפעילה בתנועה להנחלת העברית,

עד שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 56

קברה של בלהה בנדרלי בקזבלנקה, מרוקו

קברה של בלהה בנדרלי בקזבלנקה, מרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העברייה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה — מתה בדרך לראבאט בתאונה — לבשה אבלות את כל העברים במרוקו". כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת בנסיבות אישיות ונהפכה בתוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית־לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה, המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה.

היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמהּ, שרה הלר (העליר), היתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העברים הראשונים בגליל — ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי־לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמהּ פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי־חילוני־מודרני עם חינוך דתי־מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה בלי לוותר על העולם התורני.

בתום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפאריס, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת, אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית שעמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור כמה שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה", ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי". באותה תקופה התערערו היחסים של הזוג והם נפרדו.

שוב החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם בן דודה, זיידה שולמן, אלא שבאותה עת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה, ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם".

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן" (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצ"ו, ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, היא לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות ה-40 באגודות נוספות שהוקמו, כמו "חובבי השפה".

כלומר, בלהה הגיעה לקהילה עם פעילות עברית־לאומית ענפה שהחלה עוד ב-1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאשה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

היא עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. היא אירגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותיאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי, ובייחוד הבנות והנשים, יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה ניגשו אף הן לעבודה עברית־לאומית".

בנדרלי גם יצאה עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה: "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית, אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם". היא עודדה את הצעירים לצאת כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נידחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחייה". בדבריה כיוונה לתחייה עברית־לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של "אליאנס" לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הרשמי. בנוסף, ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותיאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה".

היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו שבה למדו עברית בתרגום), כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וט"ו בשבט אירגנה אירועים בדרך שאלה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תיאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ־ישראליות בעברית.

לצורך זה ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל", משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות היישוב היהודי. "באסיפות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים", כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ביום רביעי, 31 בינואר 1945, נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער, בדרך בין קזבלנקה לראבאט. ביום למחרת, בשעה חמש בערב, צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול־לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה ה-20 וחברתה עורכת הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצ"ו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחייה הלאומית".

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול־לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפישות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. בשבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרת עשור למותה, בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל, ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

 

בלהה בנדרלי במרוקו, שנות ה-40 צילום באדיבות המשפחה

בלהה בנדרלי במרוקו, שנות ה-40 צילום באדיבות המשפחה

 

 

קרדיט לדוד גדג'

 

השאר תגובה

עליך מחובר על מנת להגיב

פוסטים מאופיינים