ד'אר דייאלנה-הבית של יהדות מרוקו

שימור מורשת יהדות מרוקו

פיד RSS | עקוב בטוויטר | התחבר
Posted by admin On מאי - 14 - 2015 0 Comment

'על שולחן האוכל בבית במושב בני דרום גיליתי אוצר בביקור אצל בתו של חיים נחמני, משכיל בן קזבלנקה, נפלו עיני על מכתבים שמתארים את הידידות העזה בינו לראש ממשלת צרפת לשעבר'

פייר מנדס פראנס (מימין) וחיים נחמני. "בימים הקשים בבית הכלא של קזבלנקה"

פייר מנדס פראנס (מימין) וחיים נחמני. "בימים הקשים בבית הכלא של קזבלנקה"

זה היה בצהרי יום חם וצהוב של סוף אביב. פונים באחד העיקולים אחרי היציאה מהכביש המהיר לאשדוד אל המושב השיתופי בני דרום, ממעוזי מפלגת הבית היהודי. הרעיון לבוא לכאן היה של דוד גדג', חוקר צעיר בתולדות השפה העברית המתעתד לכתוב דוקטורט על תחיית הלשון העברית והיצירה בעברית בקרב קהילות יהודי צפון אפריקה — נושא בתול לגמרי. הוא משוטט בארץ ומגלה עוד ועוד עדויות לפעילות ציונית שהתקיימה בעריה של מרוקו בשפה העברית, למועדונים בעברית וליצירות בעברית מודרנית. לא מכבר פירסם על דפי מוסף זה קינה על השואה שנכתבה בעברית במרוקו, פרי עטו של אחד המשכילים האלה. צאצאיו של אחד מהאישים הנזכרים במאמרו התקשרו אליו מאשדוד. הם שומרים בביתם את שרידי ספרייתו העברית של אביהם.

אחד מחשובי ההֶבראיסטים שהוציאה מתוכה האליטה התרבותית של יהדות מרוקו היה חיים נחמני, משכיל בן קזבלנקה, ששלט בצרפתית ובערבית כבעברית. נחמני נולד ב-1902 בסתת שליד קזבלנקה. בילדותו התחנך בבקרים במסגרות לימוד מסורתיות ובערבים למד צרפתית ולימודים כלליים. בצעירותו היגר לקזבלנקה, בה עבד כסיטונאי של כלי בית שייבא מצרפת ומרוסיה. באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית במרוקו, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועדה המארגנת של האגודה המרכזית להפצת השפה העברית בקזבלנקה — "מגן דוד". בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם "חובבי השפה". במסגרת האגודה קיים בביתו ובבית הכנסת שהחזיק בבעלותו מפגשי עונג שבת. בנוסף למועדון, הקים בביתו מוסד בלתי פורמלי ללימוד עברית. לימוד העברית שעודד נחמני בקרב הקהילה, נשים וגברים כאחד, נבע ממניעים ציונים ומטרתו היתה להכין את הקהילה לעלייה לישראל. נחמני הזדהה עם תפישותיה של הציונות הדתית — תנועת המזרחי — והיה לאחד מנציגיה במרוקו. בשלהי מלחמת העולם השנייה סייע לצעירים לעלות לישראל במסגרת העלייה הבלתי חוקית.

לאחר מותו בארץ הפקיד נחמני את עזבונו התרבותי ביד בתו דינה, הגרה במושב בני דרום. זה כבר קיבל דוד גדג' מידיה עותק של ספר נדיר שהוציא לאור אביה במרוקו, "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ", שהוא תרגום לערבית יהודית של חיבור צרפתי בן הזמן על תולדות יהודי מרוקו. הוא ביקש באמצעות ספר זה לעורר מודעות בקרב פשוטי העם היהודים, שלא דיברו צרפתית, לתולדות קהילתם.

הצטרפתי לדוד גדג' מתוך סקרנות טהורה, בלי שהיה לי שמץ מושג בנושא מחקרו, ומתוך אמונה שלפעמים מתגלים בביקורים כאלה דברים שאין מצפים לגלותם. כך התוודעתי אל דינה ואל סיפור חייה של בת למשכיל יהודי מרוקאי מסורתי. כל כמה שניסיתי לדובב אותה לא שמעתי ולוא רמז לאותה מרירות המאפיינת כביכול את יוצאי צפון אפריקה בארץ. היא אמרה שהצביעה ל"הבית היהודי" במלוא הטבעיות, ודומני שהיא אינה מודעת כלל להצהרות הבוטות שמשמיעים ראשי מפלגה זו. היא היתה כולה תום וטוב לב ואופטימיות. הנצחתי אותה בצילום שבו היא מציגה לפני ציור שציירה באחרונה, מלא אור ועליצות — המרגלים הנושאים אשכול ענבים במוט בשניים — כשמאחור על הקיר ציורים של בנה שמת בדמי ימיו ובעלה המנוח. היא החליטה לחדול מאבלה ברגע שהבינה שנכדיה מתרחקים ממנה בשל היגון שהקרינה מסביבה.

תוך כדי הסיפורים על חייה שלה ועל עלילות אביה במרוקו ובארץ, ועם שפרשה על השולחן מסמכים וחוברות לבקשתו של דוד גדג', נפלו עיני על כמה מכתבים רשמיים בצרפתית, שבראשם סמל הרפובליקה הצרפתית והסיסמה "חופש, שוויון ואחווה", ומשמאל — השם פייר מנדס פראנס.

אין זה דבר רגיל למצוא פתאום על שולחן פינת האוכל של בית במושב מכתבים של מי שהיה ראש ממשלת צרפת בעבר. למי ששכחו מי היה מנדס פראנס: הוא היה ראש ממשלה זמן קצר בלבד באמצע שנות החמישים, אך בפרק זמן מוגבל זה הצליח למלא במלואה את המשימה שהציב לעצמו, להסיג את כוחותיה של צרפת מהודו־סין ולחתום על הסכם שלום עם צפון וייטנאם. לאחר מכן היה חבר פרלמנט ונודע כבעל עקרונות ברזל אנטי־קולוניאליסטיים, שעלו לו בנידוי ממפלגת השלטון ובמתקפות מצד הימין והכנסייה.

מנדס פראנס היה יהודי ספרדי על פי מוצאו אבל המעיט מאוד להתייחס לכך. זהו לפחות הרושם שהיה לי מן הביוגרפיה הרשמית שלו; עד שראיתי את המכתבים האלה שכתב לחיים נחמני.

מתברר, שבשנת 1941 נמלט מנדס פראנס עם אשתו ושני ילדיו מצרפת הכבושה על ידי הנאצים, ובהגיעו לקזבלנקה נתפס על ידי הרשויות שהיו כפופות למשטר וישי והושם בכלא, ושכנו לתא היה חיים נחמני, שנעצר מסיבה אחרת: על מעורבות בפעילות ציונית אסורה, וידידות אמיצה נקשרה בין שני הגברים. במכתב הראשון ששלח מנדס פראנס מפאריס אל נחמני, שהיה עדיין בקזבלנקה, הוא נזכר "בימים הקשים שבהם נפגשנו בבית הכלא הצבאי של קזבלנקה. לא שכחתי את היחס הלבבי כל כך של משפחתך אל אשתי וילדי שמצאו מקלט בקזבלנקה באותה תקופה". תאריך המכתב הוא 6 בפברואר 1951.

אני קורא את המכתבים במהירות. שוב איני שומע את קולם של הנוכחים בחדר אלא רואה בעיני רוחי את מנדס פראנס וחיים נחמני, שתי דמויות יהודיות יוצאות דופן, שאחת זכתה בהכרה ובתהילה צרפתית ואחת נשכחה לה. וצריך לציין שאלה אינם מכתבי נימוסין שכותב ראש מדינה אל מעריץ זוטר, אלא טקסטים שעולים מהם רגש אמיתי ותחושה של ידידות עמוקה. והידידות הזאת התגשמה לבסוף במפגש היסטורי, שאמנם לא נכנס להיסטוריה, כי כידוע את ההיסטוריה כותבים המנצחים, והן חיים נחמני הן מנדס פראנס היו במידה רבה לא במחנה המנצחים.

המפגש ההיסטורי הזה בין השניים התרחש, באופן מוזר, במקום שאין שכוח-אל יותר ממנו במונחי שנות הראשית של המדינה: בשיכון ה' של הפועל המזרחי בכפר סבא. מנדס פראנס ביקר שם פעמיים, בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. יש לציין שמנדס פראנס, למרות יהדותו, לא היה תומך ללא סייג במדיניותה של ישראל הצעירה, והתנגד, למשל, באופן נמרץ למבצע קדש, שבו ראה מלחמה קולוניאלית מובהקת.

לחיצת היד בין שני האסירים לשעבר בשיכון ה' בכפר סבא הונצחה בצילום שנעשה במצלמת חובבים. מי שהיה ראש ממשלת צרפת בא לחנוכת בית כנסת שהקים חיים נחמני בשכונה, בית הכנסת נקרא "תפילה לדוד", על שם אביו של מנדס פראנס. כתבה נאיבית המתארת את המעמד התפרסמה ב"הצופה". דינה גם גזרה מ"הצופה" את ההספד שכתב שם העיתונאי אמיל פוירשטיין עם מותו של מנדס פראנס ב-1982, והמזכיר את הקשר המיוחד שהיה לו עם אותו שיכון בכפר סבא.

במכתב מ-10 בספטמבר 1958 מודה מנדס פראנס לחברו על האירוח המושלם שזכה לו בנו, שבא לבלות את חופשת הקיץ שלו בכפר סבא וצפה בתחילת בנייתו של בית הכנסת על שם סבו. והוא חוזר ומודה לו במכתב העוקב, ומודיע לו שהוא מתעתד ללכת בעקבות בנו ולבוא לביקור בארץ. במכתב שלאחר מכן, מפברואר 1960, הוא מודה בהתרגשות על ביקורו בישראל, "ובייחוד בכפר סבא". נחמני אינו מהסס לנצל את הקשר החם שנוצר כדי לבקש ממנו לשלוח, במידת האפשר, נברשת נאה לבית הכנסת וכן שעון קיר.

מצאתי בצרור המכתבים רק טקסט נרגז אחד. זהו מכתב מיולי 1965. מנדס פראנס מתלונן באוזני חברו הכפר סבאי על העיתונות הישראלית, שייחסה לביקורו ההוא מניעים פוליטיים נסתרים, כביכול, שלא היו ולא נבראו. ההד שעוררו המאמרים בחוץ לארץ, כותב מנדס פראנס במורת רוח, "גרם לי מבוכה כזאת ששאלתי את עצמי ברצינות אם אני צריך — או לא צריך — להמשיך לתכנן ביקור נוסף בישראל או לוותר על כך כליל".

בתמונות שצולמו בחטף מביקורו של מנדס פראנס בבית הכנסת "תפילה לדוד" נראה שולחן עמוס כל טוב במונחי הימים הרחוקים ההם: קופסות שימורי זיתים ומלפפונים פתוחות על השולחן, פירות בסלסלת פלסטיק, צפיפות גדולה. מנדס פראנס בכיפה לבנה גדולה מפנה את מבטו אל החבר חיים נחמני יפה העיניים העומד מאחוריו במגבעת שחורה. הוא מרים את כף ידו המכווצת כמנסה לסמן לו דבר מה, שההיסטוריה לא טרחה לציין מהו.

 

השאר תגובה

עליך מחובר על מנת להגיב

פוסטים מאופיינים