ד'אר דייאלנה-הבית של יהדות מרוקו

שימור מורשת יהדות מרוקו

פיד RSS | עקוב בטוויטר | התחבר

ארכיון פוסטים עבור ‘כללי-חדשות מרוקו’ קטגוריה

בס"ד

לאחר 100  שנה: הצדיקים ממרוקו יועלו לאופקים


רבי שלמה ועקנין הידוע בכינויו 'רבי שלמה בן יצחק', מחבר הספר הקדוש "בינת שלמה", ורבי משה בן שלמה – צדיק קדמון ששם משפחתו אינו ידוע – שהיו טמונים עד כה זה ליד זה בבית העלמין שליד הכפר 'תיקרת' הסמוך לעיר וארזאזאת במרוקו

בינת שלמה

ביום חמישי הקרוב ז' באדר ב' הבעל"ט, יגיעו ממרוקו לארץ הקודש עצמותיהם הקדושות של שני צדיקים קדושים שחיו ופעלו לפני למעלה ממאה שנה.

הצדיקים, הרב הקדוש המלומד בנסים האדמו"ר רבי שלמה ועקנין זיע"א הידוע בכינויו 'רבי שלמה בן יצחק', מחבר הספר הקדוש "בינת שלמה", והרב הקדוש המלומד בנסים רבי משה בן שלמה זיע"א צדיק קדמון ששם משפחתו אינו ידוע. היו טמונים עד כה זה ליד זה בבית העלמין שליד הכפר 'תיקרת' הסמוך לעיר וארזאזאת (עיר מרכזית בדרומה של מרוקו). והם יובאו לקבורה אי"ה בצהרי יום חמישי הבעל"ט, במעמד רב הוד ואפוף קדושת קדומים, יוטמנו בבית העלמין של העיר אופקים, במעמד גדולי תורה ויראה ואישים חשובים.

עד לעלייתם ארצה של מרבית יהודי מרוקו, היו רבים נוהגים לפקוד את ציוני הצדיקים הללו, ושמם הטהור היה נישא בהערצה וביראת כבוד מופלאה בקרב הקהילות הרבות שהיו פזורות במחוז וארזאזאת. מידי שנה בר"ח אלול הייתה נערכת הילולא המונית סביב קבריהם ברב פאר והדר, אליה טרחו והגיעו יהודים רבים, אף מאזורים מרוחקים במדינת מרוקו.

מעשי ניסים ונפלאות רבים נקשרו בשמותיהם, בחייהם ולא פחות מכך – אחרי פטירתם. יהודי האזור היו רגילים לבקש רחמים בזכותם בכל עת צוקה ודאגה. על הצדיק רבי שלמה ועקנין זיע"א מתהלכות מסורות רבות המעידות על תוקף קדושתו וגודל פרישותו בכל הנהגותיו ואורחותיו, ושרוח הקודש הייתה שורה עליו תדיר. כמו כן מסופר שאף עד עיר התורה של מרוקו – העיר מראכש המהוללת, הגיע שמעו, ושמו נישא בפיהם כסמל ודוגמא לגדלות נדירה בתורה ויראה. מן המופלאים הוא תיאור פטירתו של אותו צדיק אשר הודיע לתלמידיו ולאנשי סודו מבעוד מועד כי יסתלק בערב שבת קודש, ונסים ומופתים גלויים ליוו את מעמד הלווייתו הראשונה שהתקיימה לפני מאה וארבע עשרה שנה.

ספרו של הצדיק "בינת שלמה" יצא לאור לראשונה מעצם כתב יד קודשו לפני כשנתיים, והוא משקף נאמנה את דמותו הטהורה כפי שעולה היא מסיפורי זקני דורנו, בהיות הספר מלא יראת שמים טהורה והנהגות קדושה וטהרה מבצבצות ועולות ממנו. אל הספר צורף קונטרס בשם "המנורה הטהורה" הסוקר את דמותו הפלאית והמעוררת של אותו קדוש, וכן את תולדות צאצאיו שאף הם נודעו כאנשי קודש מיוחדים שיראת ה' הציפה את כל אישיותם.

המונים צפויים להשתתף בלוויה הקדושה בשבוע הבא, כדי לחלוק כבוד – ככל שניתן, לצדיקים קדושי עליון אלו ולזכות להושע בכל הישועות בזכותם של מצוקי תבל אשר זוכים אנו שבאים לשכון כבוד בארץ הקודש.

כבר בימים אלו שוקדים על הקמת התשתית לאוהל הציון שייבנה על קברי הצדיקים בבית העלמין של אופקים, וייתן מענה לרבים שיגיעו להתפלל ולהשתטח במקום.

זכותם תגן עלינו אמן

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו
לראשונה במדינה מוסלמית: תלמידים ילמדו על השואה
marcelle bitton
 
מלך מרוקו מוחמד השישי החליט שהשואה צריכה להיות חלק מתכניות החינוך של מרוקו: "החינוך מסוגל להילחם באפליה ובגזענות"
 
מלך מרוקו מוחמד השישי הורה ביום רביעי (אתמול) על לימודי השואה היהודית כחלק מתוכניות הלימוד של בתי הספר התיכוניים במדינה, על פי אתר החדשות המרוקאי, Le Desk. המטרה היא "היכולת לגדל דור שאינו מכיר גזענות ואנטישמיות".
Roi du Maroc Mohammed VI
 Roi du Maroc Mohammed VI
על פי הדו"ח, שהופץ באופן נרחב ברשתות החברתיות, ביקש המלך, במהלך ישיבת העצרת הכללית של האו"ם, ממשרד החינוך המרוקאי לדאוג להכניס למערכת החינוך את לימודי השואה לבתי הספר: "ההיסטוריה שהתלמידים המרוקאים לומדים חייבת לכלול מגוון דעות וסיפורים , להראות את ההישגים האנושיים הגדולים, וגם את הרגעים הקשים בחיים, "הסביר המלך. "החינוך מסוגל להילחם בגזענות, אפליה ואנטישמיות", אמר.
 
החלטת המלך זכתה לתמיכה ניכרת ברשתות החברתיות, שכן זו הפעם הראשונה שננקטו צעדים מעשיים לקדם את הנושא.
לפני כשנתיים נחתם הסכם להכניס למערכת החינוך המרוקאית את תולדות היהודים במרוקו ובצפון אפריקה, זו הפעם הראשונה בה ילמדו התלמידים המרוקאים את תולדות היהודים במרוקו ובחו"ל. כידוע, המלך מוחמד השישי תומך ביהודים, בדומה לאביו.
 
אודרי אזולאי,מנכ"לית האו"ם (אונסק"ו) היהודיה,  בירכה על החלטת המלך וצייצה בטוויטר:  "חופש הדעה והדו-קיום חובה כדי להתמודד עם האנטישמיות,  אפשר למגר את האנטישמיות רק באמצעות חינוך ".
Audrey Azoulay
קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

הלך לעולמו רבה של מרוקו,הגאון הרב אהרון מונסונגו זצוק"ל, והוא בן תשעים

פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 8 - 2018 סגור לתגובות על הלך לעולמו רבה של מרוקו,הגאון הרב אהרון מונסונגו זצוק"ל, והוא בן תשעים

בס"ד

בירושלים הלך לעולמו רבה של מרוקו, הגאון הרב אהרון מונסונגו זצוק"ל, ב- 7 באוגוסט 2018, והוא בן תשעים.

הרב מונסונגו התגורר שנים רבות במרוקו, שם כיהן כראש אב בתי הדין ועסק רבות בדיני עגונות שהגיעו לשולחנו. הוא היה בקשר אישי עם מלך מרוקו שהעריך אותו מאד.
לאחרונה עבר אירוע מוחי ומצבו הרפואי הידרדר. נפטר במרכז הרפואי שערי צדק.
הוא נולד בפס בשנת 1929 בפס,צאצא של של שושלת רבנים מפוארת מאז המאה ה -15, אהרן הוא בנו של הרב ידידיה מונסונגו , הרב הראשי של מרוקו.

קורות חייו:

היה תלמיד בית הספר "אם הבנים" בפס, למד בישיבה בפס ולאחר מכן למד בין השנים 1945-1952 בבית ספר התיכון תלמוד ומדעים באקס-לה-באן.

משנת 1950 עד 1952 הוא למד בבית הספר התיכון התלמוד של אקס-לה-באן, שם קיבל ב -1951 תעודת רב שהוציאה מועצת שלושת הרבנים האורתודוקסיים הגדולים של פריס.

בשנת 1952, הוא נקרא על ידי מר יצחק שלום, נשיא אוצר התורה הבינלאומי ומר יחיא זגורי, נשיא הוועד הישראלי של קזבלנקה לנהל את בית הספר תלמוד תורה.

בשנים 1954-1956 מונה לפרופסור במכון הרבני בהנהגת הרב הראשי של מרוקו, שאול אבן דנאן.

ב -1960 מונה למנהל רשת "אוצר התורה" מרוקו, רשת בתי ספר שגדלה לאוכלוסיית תלמידים בת אלף איש. בבתי הספר של "אוצר התורה" העניקו חינוך כללי והוראה דתית בהתאם למסורת ולערכים של היהדות המרוקאית.

ב -1966 הוא הפך לחבר המייסד של בתי ספר "אוצר התורה" בצרפת, עם גיוס של כ -4,000 תלמידים.
במשך 10 שנים, בין השנים 1966 ל -1976, הוא קיים פעילויות רבות בוועד קהילת קזבלנקה בישראל, תחת נשיאותו של ד"ר ליאון בן זקן המנוח.

הוא היה בין המייסדים, ב -1977, בכולל בקזבלנקה, המכון לחינוך לרבנים ומורים בלשון העברית.

בשנת 1978 הוא שיתף פעולה עם אביו המנוח, הרב הראשי של מרוקו, ידידיה מונסונגו.

היה כריזמטי, איש קריירה עם רקע דתי יוצא דופן, אהרון מונסונגו מעולם לא נרתע מלהתמודד עם פרויקטים חינוכיים.

הוא הקדיש עצמו לכל אורך חייו לעריכת כתבי יד של יהדות מרוקו, תריסר מהם כבר מודפסים ברחבי העולם, כדי שנוכל להבין את החכמה והרוחניות האינטלקטואלית של רבני מרוקו, שהוא אחד מהם.

לאחר מותו של אביו, הרב הראשי של מרוקו, הוא הסכים להצעתו של סרג' ברדוגו והוא מונה ב -1998 על ידי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, בתורה לרבה הראשי של מרוקו.

איש מכובד מאוד, אהוב ונערץ על ידי כולם בקהילה, התייחס לסוגיות רבניות והלכתיות.

ביולי 2009 העניק לו הוד מלכותו, המלך מוחמד השישי, את סמל האבירים במסדר הכס.

יהי זכרו ברוך

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

בשם דוד וקנין קינן הי"ו – יו"ר התאחדות יהודי מרקש הנכם מוזמנים להשקת הספרים שחוברו ע"י החבר דר' רפאל אדרי.
ההשקה תתקיים ביום שלישי הקרוב, 05.06 למניינם במעמד הראשון לציון והרב הראשי לירושלים עיר הקודש כבוד הרב שלמה עמאר שליט"א ואישים אחרים,האירוע יתקיים במרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה בירושלים. קבלת פנים בשעה שבע בערב (שלא כמו שמופיע בהזמנה).
ברוכים הבאים 
שבת שלום

 

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

יהודיה מרוקאית בשם מסודי כהן גורשה מביתה ביום הכיפורים האחרון ע"י יזם נדלן, מסודי פנתה לרב הראשי של מרוקו שקרא להתערבות המלך(ראו סרטון מצורף).

ביום חמישי האחרון הגיע היזם להפעיל את פסיקת בית המשפט בטענה שהדירה של אחיה של מסודי ולרוקן את הדירה שמסודי מתגוררת בה מזה כ- 50 שנים במתחם גוטייה שבקזבלנקה. אחיה תושב ארצות הברית מזה 37 שנים, בנוסף לא ביקר במרוקו מזה יותר מ 13 שנה.היום הוא בן 72 שנים.

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

ערב ראש חודש חשוון, הערב מתקיימת הילולת רבינו,צדיק יסוד עולם- רבי דוד ומשה זצוק"ל, נפטר וקבור בקרבת הכפר "אסלאן",מרוקו.
זכותו תגן עלינו ועל עם ישראל,אמן!
חודש טוב ומבורך לכולם

"אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא"

פורסם ע"י admin ב אוקטובר - 6 - 2017 0 תגובה

"אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא"\ מילים: יהושע סובול \ לחן: שלמה בר

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ
כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
לה, לה, לה…

וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבַשׁ מֵא' וְעַד ת'

אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס
לה, לה, לה…

ילדים בתלמוד תורה, טיזניט, מרוקו, 1935 Collection Dahan-Hirsch, Brussels

Berber-jews-of-Southern-Morocco-8

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

ארכיון יהודי מרוקו

פורסם ע"י admin ב אוקטובר - 5 - 2017 סגור לתגובות על ארכיון יהודי מרוקו

יהודי מרוקו.

תיק
מתאריך 1/9/1954 עד תאריך 30/9/1956

סוג התיק

תיק מסמכים

שם מקורי עברית

יהודי מרוקו.

תקופת החומר מ

1/9/1954

תקופת החומר עד

30/9/1956

 

http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b0717068002f885/File/0b0717068109d76d

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

ונצואלה, ארץ אבותיו של סבי המרוקאי

פורסם ע"י admin ב ספטמבר - 30 - 2017 0 תגובה

סבי אלברטו מורנו היה מורה לעברית ופעיל ציוני בטנג'יר שבמרוקו. לכאורה מתבקש היה שבשנות החמישים יעלה לישראל עם רוב רובה של קהילת יהודי מרוקו. אך הוא בחר להגשים את אהבתו לעברית בוונצואלה, שם פעלה אגודה יהודית־ספרדית מאורגנת לעידוד ההגירה לארץ זו

 

לא הכרתי את סבי מצד אבי, אלברטו מורנו. הוא מת על שולחן הניתוחים בעיר קראקס שבוונצואלה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. ידעתי מסיפורים במשפחה שהוא היה פעיל ציוני במרוקו וששלט בשפה העברית. לא סתם שלט בה, אלא היה מורה לעברית. אולם הכל היה בגדר שמועה כי מעולם לא קראתי דבר שכתב בעברית. כמה מרגש היה למצוא לראשונה לפני כמה שנים "הוכחה", בעת שנברתי בארכיון הציוני המרכזי: מכתב בעברית רהוטה, ששלח סבי בשנת 1950 למטה ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים כדי להודיע על היוזמה לאיחוד הגופים הציוניים בעיר טנג'יר.

בתחתית המכתב חתם סבי "א. מורנו, המזכיר הכללי", ומראשיתו ניתן ללמוד כי היה המזכיר הכללי של סניף טנגי'ר של "ההסתדרות הציונית בצרפת". כשלוש שנים לאחר מכן סבי כבר היגר לוונצואלה, לא לפני שהספיק לסייע בהעלאת מספר רב של נערים ונערות ממרוקו לישראל, כפי שלמדתי בשנים האחרונות.

כיצד מצא עצמו סבי, פעיל ציוני ממרוקו, בוונצואלה ולא בישראל? ומדוע דווקא בוונצואלה? על פניו התשובה קשורה לסיפורו האישי: סבי נולד בוונצואלה לאחר שסבו שלו היגר לשם במאה ה-19 ממרוקו כסוחר קפה, וכשבגר סבי הוא היגר מוונצואלה למרוקו ושימש בה מורה לעברית.

אולם הסיפור המשפחתי שלי לא ייחודי. כמאה שנים לפני גלי ההגירה המוסלמית המשמעותיים והמוכרים ממרוקו לאירופה שאנו עדים להם כיום, היו יהודי מרוקו מחלוצי ההגירה המודרנית ממדינה זו. אחת ממחוללות ההגירה אז היתה רשת בתי הספר היהודית־צרפתית של חברת "כל ישראל חברים", ששני סניפיה הראשונים בעולם הוקמו בצפון מרוקו בראשית שנות השישים של המאה ה-19. רבים מבוגרי הרשת, נערים בגיל העשרה, מצאו עצמם משתלבים כ"מהגרי עבודה" באמזונס הברזילאי והפרואני, בערבות הארגנטיניות ובערי החוף הקריביות של ונצואלה.

כתוצאה מהקשרים המשפחתיים והקהילתיים שנרקמו בכמאה שנות הגירה, קשה להפריז בחותם שהשאירה ההגירה שהחלה במאה ה-19 על התודעה האתנית של יהודי טנג'יר שבה פעל סבי באמצע המאה ה-20, כולל בקרב אלו שבחרו לעלות לישראל. לכולם היה קשר, ישיר או עקיף, לקהילות מחוץ למרוקו, דרך קרובי משפחה או מכרים, ומבעד לסיפורים שהתפשטו על ההגירה בקהילות המקומיות בצפון מרוקו.

בית הכנסת "תפארת ישראל" בקראקס, ונצואלה

ונצואלה, שתעשיית הנפט שלה פרחה מאוד בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, במקביל לגלי העלייה המתגברים לישראל, נהפכה ליעד נחשק להגירה עולמית. אולם ממרוקו אך ורק יהודים היגרו אליה, למרות שגלי ההגירה המוסלמית ממרוקו לאירופה התרחשו במקביל. משפחות יהודיות שלמות, לעתים קרובות כאלה שבהן פעילים ציוניים, חניכי תנועות נוער ציוניות שקמו בטנג'יר במחציתה של המאה ה-20, היגרו דווקא לוונצואלה, וברוב המקרים הם אף טיפחו בה את זהותם הציונית־יהודית.

גלי ההגירה היהודית לוונצואלה ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, שבהם השתלבו גם ציונים, הביאו להקמת בית ספר "הרצל ביאליק" (Moral y Luces), מוסד יהודי מרכזי בקראקס הבירה, שמעיד כבר בשמו על האוריינטציה הציונית ששלטה בו. תנועות וארגונים ציוניים נוספים פעלו בוונצואלה בתקופה זו, ובהם קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו, השומר הצעיר, בני עקיבא ועוד.

על רקע קשרי המשפחה שהיו לסבי בוונצואלה היה ביכולתו למצוא תעסוקה ההולמת את הכשרתו הציונית במרוקו. הוא החל את דרכו כנוטריון המתרגם מספרדית לעברית, ולאחר מכן היה מורה לעברית ב"הרצל ביאליק" ולבסוף לאחד ממנהליו. מוטב היה לו "לתרגם" את נטייתו הציונית ואף את שליטתו בעברית לשאיפות הגירה לוונצואלה ולא לישראל, וזאת בגלל העדר רשת קהילתית מקבילה בישראל הצעירה. היכרותו עם עולים רבים, תלמידיו לשעבר, חשפה אותו ביתר שאת להבנת מציאות הקליטה הבעייתית שבה עלול להיתקל בישראל, במיוחד לאחר שביקר בישראל בשנת 1951.

בשנים אלו "הקהילה הישראלית (היהודית־ספרדית) בוונצואלה", אגודה שהוקמה ב-1930 בעיקר על ידי מהגרי עבודה יהודים ממרוקו שביקשו לחזק את זהותם האתנית, שבה למלא תפקיד חשוב בעידוד ההגירה היהודית ממרוקו. על רקע האוריינטציה הציונית של הקהילה היהודית הכללית בוונצואלה, נשזרה הזהות המרוקאית בזו הציונית־יהודית. סבי בחר בוונצואלה והשתלב בתפקידי מפתח בקהילה המקומית ובפיתוח השיח הציוני בה, בתקופה בה הרשת האתנית־יהודית הציונית שגשגה במדינה זו. כשעוד ועוד יהודים הרהרו בהחלטה להגר ממרוקו לקראת עצמאותה, כשברקע פעילותם של שליחי עלייה בטנג'יר, נהפכה הרשת הקהילתית בוונצואלה לכוח של ממש שהתחרה בעלייה הממוסדת מצפון מרוקו בחסות מדינת ישראל.

ההגירה ממרוקו לוונצואלה הונעה משיקולים כלכליים ומשפחתיים "אוניברסליים", אך גם לבשה סממנים אתניים יהודיים. בשלהי שנות החמישים מנתה האגודה כחמישים חברים ובשנים שלאחר מכן הצטרפו אליה עוד מאות חברים. ב-1973 סייעה קרן קליטת הגירה, שהקימה האגודה, למהגרים יהודים ממרוקו שהתקשו למצוא תעסוקה, ומנהיגיה הפעילו את קשריהם עם שלטונות ונצואלה כדי להקל בהיבט הביורוקרטי.
קיומה של רשת מהגרים שכזו דירבנה לבסוף גם את הגירתו של נשיא סניף הפדרציה הציונית בטנגי'ר, ד"ר עקיבא בן־הראש, שפעל בו לצד סבי בשנות החמישים. הוא אמנם נשאר במרוקו ובה פעל כרופא עד 1973, אך מכלול שיקולים שכללו אפשרות להשתלב בקהילה בוונצואלה הכריעו את הכף והוא בחר להצטרף לבני משפחתו ומכריו בוונצואלה. ב-1984 היה ד"ר בן־הראש לנשיא אגודת "הקהילה הישראלית בוונצואלה".

סבי היה פעיל ציוני בטנג'יר, עיר בצפון מרוקו שזכתה למעמד "בינלאומי", כלומר לחסות של כמה מעצמות אירופיות שהתערבו בענייניה. במאה ה-19 שימשה העיר כזירת הסחר הבינלאומי והדיפלומטיה המרכזית של מרוקו, על רקע התעצמותה הפוליטית והכלכלית של אירופה. יהודים מארצות האסלאם שהיגרו, כמו סבי, אל ארצות אירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית נתפשים בשיחים האקדמיים והציבוריים השגורים ככאלו שהגירתם נבעה משיקולים כלכליים־פרגמטיים "אוניברסליים" שקשורים לתהליכי "המודרניזציה האירופית" שעברו ולשפות הקולוניאליות שרכשו.
נסיבות הגירה שכאלו נתפשות כשונות מנסיבות עלייתם של "המוני העם" מקרב יהודי ארצות האסלאם לאחר 1948. האחרונות נתפסות כקשורות בחבל טבורן להקשר הפוליטי המיידי, כלומר לסכסוך היהודי־ערבי המתגלע ולמתחים העדתיים הפנים־יהודיים במדינת ישראל. לפיכך הדיון הרווח בנסיבות העלייה נע על הרצף שבין ראיית העולים כציונים "שורשיים", שהעלייה היא כמיהה היסטורית שהתממשה לאחר הקמת המדינה, ולעתים ישועתם מנחת זרועם של משטרים אסלאמיים פאן־ערביים, ובין תפישתם כקורבנותיו של מפעל העלייה הציוני (האשכנזי) שהוליך אותם שולל ועקר אותם ממקומם הטבעי.

אולם בעוד שמדיניות העלייה של ישראל הכתיבה מגמות כאלה ואחרות, כמו בעת "מבצע יכין" להעלאת יהודי מרוקו בין 1964-1961, שבו עלו כחמישים וחמישה אחוזים מיהודי מרוקו, הניעה רשת ההגירה הקהילתית בת כמאה השנה את העלייה וההגירה היהודית מטנג'יר ומשאר ערי צפון מרוקו לכיוון אחר – אפילו בקרב הפעילים הציונים שבאזור.

שיעור נכבד מקרב יהודי טנג'יר עלו לישראל עד לשנות התשעים, גם אם בשנים הראשונות לגלי העלייה המשמעותיים מצפון אפריקה העדיפו רובם, לרבות הפעילים הציוניים שבהם, להגר ליעדים אחרים או להישאר במרוקו. סבי נולד בוונצואלה, היה לפעיל ציוני בטנג'יר שבמרוקו ומת בארץ הולדתו. אבי נולד במרוקו, התחנך בחינוך ציוני בוונצואלה ועלה בתמיכתו של סבי לישראל בעודו בן 13. ואני, כותב ממקום הולדתי ומושבי בישראל.

 

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

זקן רבני מרוקו רבי יהושע מאמאן זצ"ל בראיון חג מקיף

"אסור ללכת אצל המתחזים" 

בשנת המאה לחייו, זקן רבני מרוקו ורבם של רבים מגדולי עדות המזרח, הגאון רבי יהושע מאמאן, לא מש מהספר • משום "זיכוי הרבים", נעתר הרב לשוחח בפתח השנה החדשה עם כתב 'כל הזמן' ולהכריע בעניינים שונים שעל הפרק • גיל הנישואין, סגולה לאריכות ימים, ברכת 'ברוך שחלק' והמאבק בחילולי השבת • לאיזה מקובלים ראוי ללכת, ומדוע לא לנסוע בראש השנה לאומן? • וגם: קורות חייו המופלאים והקשר עם גדולי ישראל

הרב מאמאן עם הרב עובדיה

הרב מאמאן עם הרב עובדיה

הגאון הישיש רבי יהושע מאמאן, נולד במרוקו בעיר צפרו בשנת תרע"ח, לאביו שכונה בפי כל "המלאך" רבי רפאל עמרם ולאמו מרת אסטריליא ע"ה, בהגיעו לפרקו הוא נישא למרים לבית משפחת זיני.

בנו בכורו הוא רבי שלמה השוקד בתורה בכולל, הבן השני רבי רפאל מכהן כרב קהילה בשכונת בית וגן בירושלים ורב בית כנסת יד רמ"ה, ממשיך דרכו הוא דווקא בנו הצעיר רבי אברהם, המשמש כרב שכונה בעיר באר שבע וראש ישיבת "תורה אור".

אנו פותחים בשיחה עם בנו הגאון רבי אברהם על תולדות אביו. "אבא, היה הדיין הצעיר בכל תולדות מדינת מרוקו, החוק במרוקו היה שאי אפשר להתמודד על משרת הדיינות מתחת לגיל 30, אבל ביום הבחינות הלך רבי יהושע לאיזה סידור בבית הדין והנה פוגש אותו הרב הראשי הרב שאול אבן דנאן, שואל אותו 'באת להיבחן?' אומר לו הרב 'לא, באתי בשביל ענין אחר', אמר לו הרב הראשי 'למה שלא תיבחן?' אבא ענה לו 'אנוכי צעיר ובן 28 אני… בעוד שנתיים אני אבוא להיבחן', אמר לו הרב הראשי 'תיכנס עכשיו לעשות מבחן ואם תדע את המבחן טוב נמחל לך על שנתיים…' נכנס בלי להתכונן, והמבחן בדרך כלל לקח לכל הנבחנים 8 שעות, ואבא הגיש את המבחן חזרה תוך שעה וחצי, בסופו של דבר הוא עלה על כולם וזכה במקום ראשון, והפך לדיין הכי צעיר בכל תולדות מדינת מרוקו".

אבא שימש כרבה של העיר אספי בשנת תש"ו, תפקיד בו כיהן שש שנים, ובשנת תשי"ג נתמנה לדיין וסגן הרב הראשי של עיר הבירה רבאט, עד שנת תשכ"ד בה נתמנה לכהן כרב הראשי של מראקש וכל אגפיה, עד שנת תשכ"ח – בה עלה לארץ ישראל.

• הוא חיפש משרה רבנית בארץ מיד כשעלה?

"באותו זמן היה הרב הראשי לישראל הרב ניסים זצ"ל, שהציע לו להיות דיין לענייני גיטין, אבל הוא דחה את ההצעה מיידית ואמר 'בנפשנו נביא לחמנו?'" מספר בנו רבי אברהם.

ומוסיף: "בכל תקופת כהונתו כדיין במרוקו לא יצא מתחת ידו גט אחד אפילו, כי עשה שלום בין כל הזוגות שבאו אצלו להתגרש, חוץ מפעם אחת שלא הצליח ונתן לעשות גט, אבל לא נחה דעתו עד שתוך שלושה חודשים החזירם לחיות בשלום, והחזיר גרושתו".

• מה אתם יודעים על ימי הילדות והנערות של הרב?

"בנערותו למד הרב אצל רבו רבי דוד עטאר, היו באים אצלו לביתו בשעות הערב וישנים על המחצלות ובשעה 2:00 לפנות בוקר היה כבר מעירם ללמוד עד הנץ החמה, והיו מתפללים כמנין ותיקין בנץ, וכל זה לא היה מפריע לסדר יומם העמוס בלימוד תורה.

"בכל זאת, רבי יהושוע הצעיר לימים בגיל 14 כבר ראה שאין מנוס והוא חייב להתקדם בלימודו כיון שעקף את כל חבריו לספסל הלימודים, והרגיש שמבטל את זמנו אם ימשיך שם, והיה יושב ובוכה, עד שראה אביו שבנו בוכה שאל אותו למה תבכה? אמר לו, 'אבא אני רוצה ללמוד וכאן לומדים מה שכבר למדתי', אמר לו אביו 'בוא תעלה אתנו לסטודיו' (ישיבה שכל הרבנים במרוקו לומדים שם ואביו היה ראש הישיבה) והוא רק בן 14 שנים כשעלה לישיבה של הרבנים, התחיל לעיין באיזו תשובה שכתב אחד הת"ח והעיר לו שלא כתב נכון והתחילו לדון בזה והתווכחו ולא הגיעו לעמק השווה, אמרו נלך לראש הישיבה, הלכו אל ראש הישיבה ופסק להם כמו רבי יהושע, והוא בן 14 בלבד".

ככל שאנו בודקים את סדר יומו של הרב שנכנס לשנת המאה, נראה כי גילו המופלג לא מונע ממנו את המשך הפעילות, בימים נוראים הבעל"ט הרב מדרים לבאר שבע להשתתף בתפילות אצל בנו רבי אברהם ולחזק את בירת הנגב. בני ביתו מספרים כי בשנים עברו היה נוהג לתקוע בעצמו בשופר, אך עקב חולשתו וזקנותו הפקיד את התקיעה ביד בנו רבי אברהם.

"הדבר שהכי נוגע לליבו כל חייו אלו יתומים ואלמנות", מספרים מקורביו, "במשך השנים נהג להחזיק בסתר עשרות משפחות. כאשר כל הוצאות הבית של היתומים היו עליו והכל בסתר, משום שאינו סובל פרסום, כאשר התרבו העניים והנזקקים הקים את קופת החסד 'שלום יעשה', ביחד עם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל".

• הרב מתרחק מפוליטיקה?

הרב דניאל כהן משיב: "בעבר מרן הרב עובדיה זצ"ל לחץ עליו להיכנס להיות חבר במועצת החכמים של ש"ס והרב התחמק מכך, ובכל זאת הגר"ע זצ"ל המשיך ללחוץ עליו, עד שהצליח לשכנעו ואכן הרב ישב איתם כמה פעמים, וראה ש'זה לא בשבילו'. הוא פנה למרן ואמר לו שהוא לא רוצה להתערב בפוליטיקה, הגר"ע הבין לליבו, ולכן עזב את מועצת החכמים".

חומרות והנהגות

כידוע נפסק להלכה שיין שפתח אותו גוי אסור משום יין נסך. לא כן אצל הרב, שנוהג לאסור שהגוי יראה את היין ואם רואה שיש מישהו שמתעכב עם היין בחוץ ולא מכניסו לארון היה גוער בו.

המנהג הנפוץ ליטול ידיים בכל בוקר שלוש פעמים על כל יד, אבל כיוון שיש דעה ב"כף החיים" ליטול שש בכל יד, הרב מחמיר בזה כל ימיו. מספר ל'כל ישראל' נאמנו ויד ימינו הרב דניאל כהן: "הרב סיפר לי שבנערותו בהיותו צעיר לימים, לפני 95 שנה ויותר, לא היו עדיין ברזים ואמו ע"ה הייתה סוחבת דליים על הגב ויום אחד שמע את אמו אומרת לאביו 'יהושע הקטן גומר את כל המים', אמר לה אביו 'תעזבי אותו זה טוב להיות קדוש', וכך אפשרה לו להמשיך במנהג הטהור".

הקשר למשפחת אבוחצירא

ימים ספורים אחרי שעלה הרב לארץ ישראל, הוא נסע לנתיבות לבבא סאלי זצ"ל, הבבא סאלי יצא לקראתו, לקח את התיק מידו של הרב וערך סעודה לכבודו.

לאחר שדנו באותו ענין שלשם כך הגיע. רצה הרב לצאת דרכו חזרה אך הבבא סאלי אמר לו: "אתה לא יוצא, אתה נשאר אצלי וישן בביתי", בבוקר ערך הבבא סאלי שולחן לכבודו, ארוחת בוקר כיד המלך, ולא ויתר לו והשאיר אותו עד הצהרים, והביא אליו את יו"ר המועצה הדתית בנתיבות שהיה בעל קשרים שיסדר לו את כל ענייניו, ורק אחר ארוחת צהרים נתן לו לצאת לדרכו.

הרב שימש כידוע כרבה של נהריה במשך כעשר שנים, באותם ימים האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא הגיע לנהריה בתור בחור צעיר, לימים סיפר האדמו"ר רבי דוד: "מו"ר אבי בבא מאיר זצ"ל שלח אותי לנהריה כדי שרבי יהושע ממן ישמור עלי". עוד התבטא רבי דוד לפני למעלה מעשרים שנה ואמר לבנו של הרב: "מו"ר אביך מזמן כבר סיים התיקון שלו בעולם הזה, אבל אריכות ימיו זהו סימן שהדור זקוק לו".

לפני כמה חודשים הגיע בנו של הרב, רבי אברהם, לרבי דוד וכיבדו כבוד גדול. הושיב אותו בחדר מיוחד והביא לו לשם כיבוד ושתיה והנה בנו יושב שם ורואה שאנשים באים לקבל ממנו ברכה ולא הבין מדוע, עד שהסבירו לו: "רבי דוד עכשיו לא מברך אף אחד ואת כולם הוא שולח אליך, בזכות שיש לך אבא כזה ענק – תברך אותם בזכותו".

כמו כן הרב שימש כדיין בבאר שבע (לצד הגרמ"ש עמאר שאומר בכל הזדמנות כי הוא תלמיד של הרב) שם היה גר כידוע הבבא אלעזר אבוחצירא זצוק"ל, הרב כשהיה מגיע לבנו רבי אברהם בבאר שבע, היה הולך להתפלל אצל בבא אלעזר זצ"ל שהיה מכבדו כבוד גדול ולאחר התפילה היה יוצא ללוותו עד לרכבו, אף שלא היה מצוי שיוצא לרחוב אבל לכבודו של הרב שינה ממנהגו.

• אנחנו שואלים את הרב, במה זכית לאריכות ימים, השנה שנת המאה, ברוך ה'…

"כי הם חיינו ואורך ימינו", אומר הרב ומצביע על התורה הקדושה – הספרים שעל שולחנו, ומוסיף: "במרוקו התחלתי בגיל מאוד צעיר את עולם הרבנות והדיינות, המליצו לי שמתאים לי הדיינות, ואכן נבחרתי לצעיר הדיינים בכל מדינת מרוקו ומוניתי לראב"ד העיר מראקש ולאחר מכן סגן הרב הראשי של עיר הבירה רבאט והוצע לי להיות הרב הראשי של כל מדינת מרוקו, אבל אמי ע"ה כבר הייתה בישראל והייתה חולה. עזבתי הכול כדי לבוא לטפל בה, שנאמר כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".

"צריך להבין", אומר לנו מקורבו, ומסביר את דבריו, "הרב עזב מאחוריו את כל הקריירה המפוארת וויתר על הכבוד במרוקו, והגיע לארץ שבה איש לא הכיר אותו מלבד כמו עולים ממרוקו, זוהי מסירות נפש שלא מצויה בדורנו כלל, בכך הרב מסביר את אריכות ימיו".

הרב דניאל כהן מוסיף, "בהיתו ראב"ד מרקאש, הייתה בצורת קשה והגיע סוף החורף ועדיין לא ירדו גשמים, בראות הממשל המרוקאי שאין להם עצה אחרת, בצר להם פנו לרב העיר, רבנו קרא את כל אנשי העיר מקטן ועד גדול ליום תפילה וזעקה ותיקן תפילה מיוחדת, והרב הוא זה שעבר לפני התיבה יחד עם כל רבני העיר. והנה זה פלא שלא עברו שעתיים וכבר השמיים נתכסו בעננים, וכל הממשל של מרוקו כולל המלך באו לרבנו והודו לו וזקפו זאת לזכותו".

הרב מבקש להוסיף לנו בעניין האריכות ימים, "מי שמדקדק בברכת 'אשר יצר' מונע ממנו כל החלאים והיא סגולה בדוקה לאריכות ימים", ובעניין זה אפשר להוסיף, אומר מקורבו הרב דניאל כהן, "הרב עובדיה התבטא פעם בשיעורו בלוויין – מרבי יהושע מאמאן לא זזה שכינה לעולם, אתם רוצים לראות עבד השם לכו תראו את הרב מאמאן מתפלל ומברך אשר יצר".

סדר יומו

מספרים מקורביו: "לשהות במחיצתו של הרב לילה אחד זה מעין עולם הבא. סדר יומו של רבנו, בבוקר עוד לפני שנראה אדם ברחוב בשעה 5:30 כבר משכים להתכונן לתפילה, כמו שאמרו רבותינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם".

חוק בל יעבור אצל הרב, לפני כל תפילה הוא מחליף את כל בגדיו, בשעה 7:00 מתחיל את תפילתו בבית הכנסת (שטיבלאך) "שער גולדה" ברחוב רשב"ם בירושלים, ותפילתו נמשכת על פני כמה מניינים שמסתיימים ומתחילים והרב ממשיך, לאחר מכן מקבל הרב קהל כמחצית השעה, וטועם פת שחרית שידוע על פי הרפואה כמה תועלת יש באכילתה.

מיד לאחר מכן הולך רבנו למסור שיעור לבעלי בתים בגמרא אגדה והלכה עד השעה 13:00 אז חוזר לביתו, אוכל מעט, ועונה על מכתבים ששלחו אליו, חלקם מכתבים מבתי הדין בארץ ומחוצה לה, לאחר מכן נכנס הרב למנוחה קצרה ושב לתלמודו עד השעה 23:00 בלילה. "הלילה", מספרים מקורביו, "זה לילה של תורה, באמצע הלילה הרב מעביר סוגיות שלמות באותו היום ושומעים אותו אומר גמרות והלכות מתוך שינה".

להגאון רבי ראובן אלבז ראש ישיבת "אור החיים" וחבר מועצת החכמים ישנה קביעות והוא מגיע בכל יום שני לביתו של הרב, להתברך מפיו, כאשר שהה בבית חולים הגיע הרב אלבז לבקרו והתבטא בפני מקורביו: "תדעו לכם, רבי יהושע צדיק הדור, צדיק העולם", ובהזדמנות נוספת שהגיע הרב לשיחת חיזוק בהיכל ישיבת "אור החיים", הרב אלבז פרץ בבכי מהתרגשות הגדולה לארח את הרב בישיבתו, ואמר שעוד זוכר לפני עשרות שנים את רבנו בהנחת אבן הפינה לישיבה.

• יש אומרים, שהייתה לרב מחלוקת קשה ביותר עם רבה של ירושלים הגאון הרב משאש זצ"ל?

"הרב מאמאן והרב משאש", מספר אחד המקורבים, "שניהם מגדולי הפוסקים של יהדות מרוקו בדור האחרון, כמובן ששכנה ביניהם ידידות גדולה ובתורה הייתה להם מחלוקת לשם שמים, לכל אחד הייתה גישה אחרת".

• היו חילופי דברים קשים?

"נכון שנכתבו בזמן המחלוקת דברים קשים כמו שנאמר את והב בסופה, אבל בכל זאת נשארו ידידים גדולים, אף שבאו כמה שועלים שניסו לחרחר ריב ומדון בין שני ענקי הרוח בכל זאת נשארו בידידות. באחד הפעמים הגיע לביתו של רבנו אדם שהתחיל לדבר נגד הרב משאש, הרב זרק אותו מביתו בבושת פנים ואמר למקורביו 'וכי אני אזלזל ברב משאש? השם יעיד עלי שמיים וארץ שכל הלכה שפסקתי הייתה לשם שמיים'".

"אני נזכר", מוסיף הרב דניאל כהן, "לפני כמה שנים אמר מקורבו של רבנו לרבינו ש'אתמול בלילה הייתה האזכרה של הרב משאש זצ"ל', אמר לו רבנו 'למה לא אמרו לי לפני, הייתי הולך להספיד עליו', וזאת כאשר כבר היה בן תשעים וחמש".

שו"ת הלכתי

אני מנסה את מזלי לשאול את הרב הישיש בכמה "ענייני דיומא", הרב השקוע בספר שואל לרצוני, סוגר לשם כך את הספר ומניח סימניה בעמוד בו סיים ללמוד, ומסמן לי לשאול ואומר "שאל בני, לעיתון זהו זיכוי הרבים".

• בני תורה שלומדים כל היום יכולים לפטור עצמם מלומר סליחות בחודש אלול, אם הדבר מקשה עליהם את הלימוד במשך היום?

"אם קשה להם לקום מוקדם ומפריע בלימוד התורה, אפשר לקום פעם בשבוע, ובשאר הימים לומר את הסליחות מאוחר יותר".

• היום יש הרבה "מקובלים" המחלקים ברכות, ראוי ללכת אצלם?

"אסור ללכת אצל המתחזים בשום אופן, ואיך ידע? הכלל שלנו הוא אם הוא תלמיד חכם, מותר ללכת רק לתלמידי חכמים בלבד, מי שאינו תלמיד חכם לא ילך אצלו, עלול להכשיל אותו – לבלבל אותו חס ושלום בעצה שאינה הוגנת, צריך לבדוק".

• מה דעתו של הרב, האם ראוי לנסוע לאומן לראש השנה כמנהג ברסלב?

"ראש השנה יהיה בביתו עם ילדיו ומשפחתו עדיף, זה יום הדין, ילך בזמן אחר לקברי צדיקים, בראש השנה עדיף בארץ ישראל".

• על מי בדורנו אפשר או צריך לברך "ברוך שחלק"?

"הרב יצחק יוסף".

אני מנסה את מזלי לשמוע אולי לדעתו ישנו עוד רב שאפשר לברך עליו את הברכה..

לשאלתי, הרב קובע שוב: "בדורנו, אפשר לברך על הרב יצחק יוסף, הוא יודע את כל התורה כולה בעל פה, הקדוש ברוך הוא – חלק לו מחכמתו, הוא ראוי לברכה זו".

• מתרבים לצערנו כאן בירושלים חילולי השבת בפרהסיה, מה העצה לזה, לפעול בדרכי נועם נגד המחללים או אולי לצאת להפגין נגדם?

"רק בדרכי נועם, אי אפשר בדרך אחרת. דרכיה דרכי נועם".

• לצערנו יש מחלוקות קשות בכל מקום, גם בתוך הציבור הספרדי בין הרבנים, איך יידע בן תורה את מי לשאול ובקולו של מי לשמוע?

"בענייני הלכה כל אחד ישאל את מי שרגיל לשאול, בענייני הכלל כל אחד לפי רבותיו, לא צריך לעשות מחלוקת".

• הסערה סביב עופות הבארקל, הרב ראה את העוף הזה, יש אומרים שזהו העוף שאכלו בארצות ערב, הרב זוכר את העוף מתקופת צעירותו?

"אמרתי ללכת לרב יצחק יוסף, מה שיפסוק ככה יעשו". קובע הרב ונדמה שכבר נשאל על כך רבות, אולי מעט יותר מידי.

מקורבו הרב דניאל כהן מוסיף: "היו אצלו והתעקש שלא לפסוק, הראיתי לו מכתב של הרבה רבנים שיש מסורת לבארקל שהוא כשר, ולא הסכים לחתום כל עוד הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף לא פסק בנידון הזה".

• יש שיוצאים נגד מנהג הכפרות בתרנגול שזהו לטענתם צער בעלי חיים, עושים הפגנות על זה, מה אפשר לענות על זה?

"במרוקו עשינו כפרות על תרנגול".

חלומות וברכות

בנו רבי אברהם מספר: "לפני חודשים אבא מספר לי 'חלמתי חלום מיוחד, ראיתי איזה אישה, את אחת האימהות, והיא אומרת לי שמה שנשארתי בחיים רק כדי לברך את עם ישראל, ואם היא אמרה לי שזה תפקידי, כמובן שאשתדל לעשות את התפקיד הזה, לברך את עם ישראל".

• אני שואל על הבגדים שהרב לובש, הכובע המיוחד והחלוק, מה מסמל הבגד הזה בעצם?

רבי אברהם מספר על הכובע ונזכר בחלומות הנדירים של הרב, וכיצד אמו של הרב ע"ה הלבישה לו בחלום את הבגדים המיוחדים לדיינים: "זה בגד של דיין, הדיינים במרוקו לבשו את הבגד הזה, במרוקו הדיינים היו כמו מלכים, זאת הייתה מלכות, לכן אמרתי שזוהי מסירות שעזב את משרתו במרוקו לטובת הטיפול באמו ע"ה כאן בארץ. אמא שלי הייתה גרה אצלנו בבית במרוקו, אחד האחים החליט לעלות ארצה והיא החליטה לעלות אתו ארצה, אבל לא היה לה טוב בארץ, ואיך ידע שלא טוב לה? היא הייתה באה אליו בחלום כאשר היא הייתה בישראל והוא במרוקו, למשל הוא חלם שהוא שוכב במיטה והיא לחוצה במקום הצר שבין המיטה לקיר, במצב לא טוב, הוא קם מהשינה ואמר 'לא טוב לאמא' אני עוזב הכול ונוסע לישראל, למחרת שהגענו לישראל, הלך להביא את אמא אליו לבית שלו, והיותה אצלנו עד יום פטירתה.

"אחרי הפטירה מיד חלם שהוא בבית העלמין, ורואה אותה יושבת על הקבר, והוא אומר שראה אותה בחיזיון ממש, כמו שאני מדבר אתך במציאות ככה היה בחלום, ושואל אותה מי העלה אותך על הקבר, והיא אומרת 'עליתי לבד', והוא שואל אותה 'איך בעולם האמת?' והיא עונה לו 'הכול בסדר גמור, רק כואב לי בצוואר', אבא אמר לה 'אני אעשה הכול כדי שהכאב הזה ילך'. באותה תקופה לא היה לו משרה, כי סירב לקחת משרה כדיין לענייני גיטין, ופתאום בחלום הם רואים ענן והיא מוציאה כובע משובץ יהלומים, שמה לו על הראש ונעלמה, לא עבר זמן וקיבל משרת דיין שהוא רצה, 'היא דאגה לי למשרת הדיינות', זה הוא אמר לנו אחרי זמן". מסיים בנו, ראש הישיבה בבאר שבע, רבי אברהם מאמאן.

מקורבו ויד ימינו הרב דניאל כהן מוסיף: "מידי בוקר מגיעה לכאן לבית הרב, מבשלת הגב' איילה ועקנין תחי', לבשל עבור הרב ארוחת צהרים, היא מספרת כי יום אחד הרב אמר לה – הגיעו אלי בחלום מלאכים ואמרו לי תדע לך שמעכשיו כל מה שתברך התקיים".

שוחחנו על חלומות, אני שואל את הרב הישיש שזכה לכמעט מאה חגי "ראש השנה" בחייו, האם מותר לישון בראש השנה או שיש חשש שהמזל יישן כל השנה ככתוב בהלכה.

"לא טוב לישון, אבל למי שמרגיש שקשה לו ויפריע לו בתפילה יכול לישון אחרי חצות כדעת האר"י הק'".

היתר מכירה

• אני מנצל את ההזדמנות לפני שהרב ישקע שוב בספר שלפניו ושואל עוד: שמענו שהרב התחתן בגיל 22, האם זהו הגיל שראוי לבני תורה להינשא?

"הכול תלוי בבחור עצמו, אם יש לו מפריעים והרהורים שיתחתן בגיל 18, אבל אם יכול להמשיך ללמוד ללא הפרעה שימשיך בלימוד תורה, לפחות עד גיל 22".

• יש ראשי ישיבות שמסלקים מהישיבה מי שמתחתן מוקדם, ראוי לעשות כך?

"אני לא מבין אותם, הכול תלוי בכל בחור ובחור ולא בסוג הישיבה, הבחור הוא שיקבע לעצמו".

• מה דעתו של הרב בנוגע להיתר מכירה בשמיטה, משפחות עניות שלא מסוגלים לקנות מאוצר בית דין ביוקר, יסמכו על היתר מכירה?

"בעבר אמרתי שאם הרב עובדיה אמר יש על מי לסמוך, אבל היום אני אומר לשואלים שאני כבר לא מתערב בזה, אבל יש על מי לסמוך וכל אחד יעשה שאלת רב, רב אחר, לא אותי", הרב הישיש מסיים בחיוך וחוזר לספר.

הרב שואל בנימוס את בנו ראש הישיבה מבאר שבע, הגאון רבי אברהם "אתה לא צריך ללכת כבר?" רבי אברהם מסביר "אבא אומר שאם אני כאן בשבילו הרי שאני יכול ללכת, יש לי קביעות לבוא אחת לשבוע אצל אבא, הוא חושש שאני מתעכב למענו, ולכן שואל האם יש לי זמן להישאר".

אני לרגע חש שלא בנוח, הרב בדרכו ובנימוס "מגרש" את כל האנשים מעליו וחפץ בכל מאודו לחזור לספר שפתוח לפניו. אני מבקש אישור לנסות להמשיך לשאול רק עוד כמה שאלות קצרות. אבל הרב כבר שקוע בספר.

"כשדניאל לצד הרב אנחנו רגועים"

אני מנצל את ההזדמנות ושואל את מקורבו הרב דניאל כהן, שהוא בעצם האדם הכי מקורב לרב, בכל שאלה, בכל נושא, בכל עניין, הציבור פונה אליו. הוא לבדו נמצא עם הרב אף בשעות הלילה, הפוליטיקאים וחברי הכנסת מתאמים עמו את זמני הכניסה האפשריים לפני הגעתם. "כשהוא כאן אנחנו בני המשפחה רגועים לחלוטין שהכול בסדר עם אבא, כשדניאל לצדו אפשר להיות בטוחים, ברוך השם שהוא התקרב לרב, והרב מאוד אוהב אותו". אומר לי בנו של הרב, רבי אברהם.

• איך בעצם הגעת לשמש את הרב?

הרב דניאל כהן עונה בצניעות כמו מנסה לומר שהוא זה לא הנושא והעניין: "הכרתי את הרב, מנערותי, חבר בא אלי ואומר לי בא נתפלל אצל הרב מאמאן, התפללתי תפילה אחת, התבוננתי בו, בקשתי ברכה – והוא בירך אותי מכל הלב כמו אבא לבן, ומאז לא זזה ידי מתחת ידו, בימים, בלילות, בימים טובים ובחגים, גם בבית חולים, שלא נזדקק חס וחלילה יותר".

הרב דניאל כהן לוקח אותי לחדר המשמש כעין מחסן בביתו של הרב ברחוב בר גיורא 14 בירושלים, אני מגלה שם קערה עתיקה שהרב הביא עמו ממרוקו, וספרים עתיקים גם הם ממרוקו, חלקם הודפסו לפני כשלוש מאות שנה "לא תמצא כאן שום דבר ששווה כסף, מה שווה נמכר לטובת יתומים ואלמנות".

תוך כדי הסיור בבית הרב אני מזהה ארון עם כמה סוגי סוכריות, אני מסתכל, והרב דניאל כהן מספר, "אני לומד עם הרב בחברותא, לפעמים שעות רבות, מ17:00 עד 23:00 בלילה, הרבה פעמים בסיום הרב אומר לי 'לך תביא מהארון סוכריות, למדנו היום טוב מגיע לנו משהו מתוק, גם לי גם לך', הרב מברך 'שהכול' בכוונה ואוכל איתי סוכריה".

הרב מתרחק מסיפורי מופתים וכאשר שאלנו את הרב על הסיבות מדוע יש סערות של צונאמי ורעידות אדמה בעולם, הרב אומר "אני לא יודע מה נעשה בשמים", אבל על סיפור אחד שהוא טרי ממש, אין חולק.

הבחור החשוב אמיתי אמדדי נ"י הוא בן המחזור הראשון של ישיבת רכסים, במשך כמעט 13 שנה חיפש זיווג עד שהגיע לגיל 35, לפני שבועיים הוא התארס, עם הכלה אפרת בן שיטרית תחי' בתו של ראש מועצה במושב זוהר בדרום. מתברר כי לפני תקופה קצרה הגיע החתן לרב, שברכו ש"בקרוב תזכה לזיווג הגון" לא עברו אלא חודשים ספורים והוא מצא את זיווגו.

• אני ניגש שוב לשולחנו של הרב ושואל: מה היא הסגולה לזיווג הגון?

"תדעו לכם שלימוד בספר הזוהר הקדוש זה סגולה בדוקה ומנוסה, אדם שמקדש עצמו, משמיים עוזרים לו להתקדש, ולמצוא את זיווגו במהרה".

אני מבקש לשמוע כמה מילים על הרבנית אשת הרב שנפטרה לפני כ-11 שנים בשיבה טובה.

"הכול בזכותה, לקחה את עול הבית מא' ואת ת' לא נתנה לי לעשות כלום, רק לעסוק בתורה, אם היו באים אלי דיינים בענייני ציבור, הייתה אומרת להם אחרי עשר דקות, 'אני אטפל בהם, אתה יכול לחזור ללמוד' מסרה את נפשה למען התורה, הכול בזכותה".

• אחרי החתונה, אני שואל, יש אברכים שמסתפקים אם להשקיע בלימוד דיינות או ללמוד בכולל כדי להפוך לראשי ישיבות, מה הרב, כדיין עונה לשואלים בנושא הזה?

"מה שמתאים לאותו שואל, אם נמשך לדיינות שילך. אם ללמד תלמידים שילך, איפה שהמשיכה שלו, אי אפשר לקבוע בזה רק לדיינות או רק לראשות הישיבות".

שקיעות בתורה

לפני כשלוש שנים הרב היה מאושפז בבית חולים במצב לא טוב, היו שחשבו בטעות שהגיע זמנו חס ושלום, "גם אחרי שחזר לביתו היה רוב הזמן במיטה", מספר בנו הגאון רבי אברהם מאמאן, "בשבת הראשונה אחרי ששוחרר מבית חולים, בלילה בשעה 2:00 לפנות בוקר אני שומע צעקה 'רבי אברהם', קמתי מהמיטה, שאלתי מה קרה, הוא מבקש לשבת ומבקש 'לך לשולחן שלי תביא את הספר שעל השולחן'.

אמרתי 'אבא, יש חושך איך תקרא?' אמר לי תפתח את הדלת ייכנס קצת אור, פתחתי – והוא קורא כמה דפים ומחזיר לי.. למחרת שאלתי אותו 'אבא, זה היה כל כך דחוף, להעיר אותי להביא את הספר?' אבא אמר לי 'היה חסר לי משהו בלימוד שלי, ראיתי את הדפים שרציתי והמשכתי לחשוב בלימוד', ברוך השם היום בלי עין הרע, הרב קם ללימוד ולתפילות כפי שאתה רואה".

מקורבו הרב דניאל כהן מוסיף על השקיעות בתורה: "הרבה פעמים שוכח אם אכל או לא, ומספרים שהרבנית ע"ה הביאה לו ביום מן הימים את האוכל בקופסה פלסטיק, ויצאה לסידורים, הרב שהיה שקוע בלימוד הניח על האש את הקופסה עד שנשרפה כולה, הכול מתוך שקיעות בתורה".

הרב דניאל כהן מספר: "לפני תקופה היה פיגוע בברצלונה, המחבל כידוע נמלט, אחרי כמה ימים שלא מצאו אותו, הרב אומר לי 'חלמתי שיש אדם שהורג אנשים ולא מצליחים לעצור בעדו, התפללתי והוא ייתפס', ואכן, באותו יום נתפס המחבל".

• האם יש עצה גשמית לאריכות ימים?

הרב בתגובה לוקח את הספר שלפניו ואומר "רק זה, כי הם חיינו ואורך ימינו, אין שום עצה אחרת, ו'ברכת אשר יצר' זו הברכה וזו הרפואה".

אני שואל את הבן רבי אברהם המשמש רב קהילה וראש ישיבה בבאר שבע, על הקשר של אביו לישיבה.

"אבא שהיה בכוחותיו היה מוסר שיחות בישיבה, ורק התפילות שלו היו מביאות התלמידים שלי ליראת שמים טהורה, גם היום הוא מגיע מידי תקופה להתפלל בישיבה והתרגשות בשיאה, אבא הוא נשיא הישיבה, פעם הייתי צריך דבר מה עבור הישיבה ממרן הרב עובדיה זצ"ל, הוא התקשר לבית הרב והודיע 'אני מגיע' ומרן אמר שאבא לא צריך לקבוע תור ונכנס ללא תור, ואכן מרן עזר לישיבה מכל הלב".

"הייתי לא מזמן", מספר הרב דניאל כהן, "אצל האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא, וסירב לברך אותי ואמר אתה לך תתברך אצל הצדיק הרב מאמאן, ותמסור לו שאני מזכיר את שמו בתפילתי מידי יום ביום".

לסיום אני מבקש ברכה מהגאון הישיש ומבקש ברכה להצלחה.

"תבורך בכל מכל כל".

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

כך חגגו קהילות במרוקו את כניסת הבנים ללימודי התורה בחדר

חן מלול

חתני כאתב. התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

 

לאורך הדורות הכירו קהילות יהודיות ברחבי התפוצות אותה אמת היסטורית שאליה נחשף כל הורה צעיר: היום הראשון של בית ספר הוא יום מסעיר, וגם מעט מלחיץ. קהילות יהודיות שונות פיתחו שיטות שונות כדי להקל על כניסת בניהם הרכים ללימודי התורה בחדר. בקצהו הדרומי של מדבר הסהרה, באזור גיאוגרפי בשם תאפילאלת שבמרוקו, התקיים במשך מאות שנים אחד מהטקסים המעניינים והמיוחדים ביותר של כניסה לחדר שנשתמר עד לסוף המאה ה-20.

נישואי החתן לתורה

האירוע המרכזי השני בחייו של כל ילד או נער יהודי במרוקו, לאחר הלידה וברית המילה, היה אירוע הקרוי לְכְּתַּאבְּ –  מונח שמשמעותו  בעברית הוא "הכניסה לחדר". סביב האירוע המרכזי הזה התפתח טקס שלם – טקס שזכה לשם התואם "חופת הנעורים" הנזכר בתלמוד.

תמונת כלה בטקס חופת הנעורים, שנה לא ידועה

כל חופה יהודית מחייבת (באופן מסורתי) את השתתפותם של חתן וכלה, וכך גם בחופת הנעורים שקיימו יהודי תאפילאלת. חתן בן חמש, המתחיל את לימודיו בחדר, "שודך" לכלה בגילו והשניים נכנסו לחופה סמלית בטקס שלבש צורה של טקס אירוסין.

מרתק לגלות שאפילו לטקס הייחודי הזה התקיימו מספר מגוון של גרסאות בתוך קהילות תאפילאלת עצמן: היו שפצחו בתהלוכת ילדים בעיר שבסופה השליכו החתנים תפוח לנהר, היו שהזמינו את משפחת הכלה ערב קודם לסעוד ביחד תבשיל פתיתים מיוחד. לפעמים אפילו קיימו טקס 'שבת חתן' בבית הכנסת.

חתן וכלה בפאס. הילדה רחל בת אנט (חנה) מפאס ומאיר תרג'מן מארפוד.
התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

בדומה לטקס אחר המציין את תחילת לימודיו של הילד בחדר – טקס 'אותיות דבש', שבמהלכו מלקק התלמיד הצעיר את אותיות הא'-ב' שנמרחו בדבש, גם חופת הנעורים הינה טקס סמלי המקשר בין הילד לתורה. טקס אותיות הדבש מסמל את מתיקות התורה, חופת הנעורים מסמלת את נישואיו של העולל הרך בשנים לתורה.

קרדיט: הספרנים

לקריאה נוספת: ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה, 1955

פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 1 - 2017 סגור לתגובות על מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה, 1955

להסתכל על דבר שהיה שם

מבט על תמונה של ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה, 1955

מאת :דוד גדג'- פורסם באתר הארץ

 

בין העדויות המצולמות הרבות על החיים היהודיים במרוקו ראוי להתעכב על תמונה אחת שצולמה בשנת 1955. נראה בה הרב יצחק רוּש, יליד העיר תלמסאן באלג'יריה, על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. הוא בחר לשלוף מהמדף מסכת תלמודית ולהצטלם כשהוא מביט בעמודיה. רוש, תלמודיסט מובהק, הציב בספרייה שלא במקרה את המסכתות במדף בגובה המיטבי שלא דרש ממנו להתכופף או להגביה את ראשו. המסכתות הגדולות בולטות ואפשר לזהות בנקל את שמותיהן הכתובים באותיות של זהב או כסף.

 

התמונה הנדירה מאפשרת להסתכל לרגע על ספריית בית המדרש בשבריר של מציאות שהתקיימה ללא פקפוק, או במלותיו של התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת, על "דבר שהיה שם". אילו ספרים מונחים במדפים הגלויים ובאלה שעין המצלמה לא תפסה ומה מלמדת הספרייה על המוסד? קטלוג הספרייה לא נשמר ועל כן נותר לנסות ולזהות ספרים נוספים בתמונה ולחבר פיסות מידע אחרות שישלימו את הספרייה באופן חלקי.

עניינו של רוש בתלמוד החל בלימודיו בישיבת "עץ חיים" באוראן, שבראשה עמד רבי דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של יהדות אלג'יריה. שלוש הישיבות בערים הגדולות של אלג'יריה, אוראן, אלג'יר וקונסטנטין, שנשאו את השם "עץ חיים" עברו בשנות העשרים רפורמה בתוכנית ההכשרה שהובלה על ידי רבנים מקומיים בשיתוף עם הקונסיסטוריה באלג'יריה, ועד לענייני דת שהוקם על פי הדגם הצרפתי ורשת החינוך "כל ישראל חברים".

 

בעת מלחמת העולם השנייה הגיע רוש למרוקו והחליט להישאר בה לאחר שקיבל הזמנה מסגן נשיא כי"ח ז'יל ברונשוויג לייסד ולנהל את בית המדרש למורים לעברית. רוש הכשיר את המורים בהשראת תוכנית ההכשרה שאליה נחשף בישיבת "עץ חיים". נלמדה שם השפה הצרפתית ולימודים כלליים אך ניתן מקום משמעותי למקצועות הקודש, לימוד השפה העברית והתרבות העברית הלאומית, וכל אלה מקבלים ביטוי בספרייה.

 

במדף, מעל המסכתות בצד שמאל בולט ספר שחור קטן עם סמלה של הוצאת דביר: "כל שירי ביאליק". שמו של המשורר הלאומי ושיריו נפוצו בקרב שוחרי השפה העברית בערי מרוקו ובמועדונים הוקראו שיריו. רוש השתייך לחסידי ביאליק עוד מימי נעוריו, ובקיץ 1934, בעת ששימש רב צעיר בישיבת "עץ חיים" באוראן, שלח מברק ניחומים לעיתון "דבר" עם מותו של המשורר: "רב ותלמידיו אוהבי ביאליק ומעריציו פה אורן, צפון אפריקה, בוכים במר נפשם על אבדן המשורר הנפלא. מאנו הנחם כי הנשר איננו. מי יתן ויהיו שיריו להם למשיב נפש".

 

הרב יצחק רוּש על רקע חלק ממדפי ספריית בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה, 1955

באדיבות פול דהאן

 

לצד ספר שירי ביאליק מוצבת המהדורה "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים, בהוצאת שוקן מקיץ 1953. בחלקו המרכזי של אותו מדף יש כמה עותקים של "על פרשת דרכים", מסותיו של אחד העם, שיצא לאור החל בשנות הארבעים בשיתוף של הוצאת דביר ו"הוצאה עברית". בקצה הימני עוד סדרה בהוצאת דביר ושני כרכים לבנים בהוצאת שוקן. נראה שכל המדף העליון הוקדש לשירה ולספרות עברית חדשה שנלמדו בבית המדרש למורים. בתוכנית הלימודים היו שיעורים על סופרים ומשוררים כיצחק בר לווינזון, אחד העם, יהודה בורלא, יהודה קרני, אשר ברש, דוד שמעוני, יהודה יערי, וכמובן עגנון וביאליק.

לימוד השירה והספרות העברית החדשה סייע לתלמידי בית המדרש לעבור בהצלחה בשנת הלימודים האחרונה את הבחינה לקבלת "התעודה הירושלמית". התעודה היתה פרי שיתוף פעולה של האוניברסיטה העברית ו"האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות", פרויקט שבראשו עמד פרופ' שלמה דב גוֹיטיין. הבחינה קבעה את רמת ההישגים של הנבחן בשפה העברית ובקנייני רוח ישראל והעניקה פטור מן הבחינה לעברית שנדרשו לעבור סטודנטים שסיימו לימודי תיכון בתפוצות והגישו מועמדות ללימודים באוניברסיטה העברית. תלמידי בית המדרש בקזבלנקה ניגשו לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא מתוך הכרה באיכות הבחינה והגושפנקה המקצועית והיוקרתית שהעניקה למורים בקהילות במרוקו.

נחזור לספרייה. במדפים מונחים ספרים הכרוכים בכריכה אישית, וקרוב לוודאי שמדובר בספרים עתיקים וכתבי יד שרכש רוש במסעותיו במרוקו. בתוקף תפקידו כמנהל בית המדרש וכאחראי על הקורסים ללימוד עברית שהתקיימו בערי מרוקו בחסות הג'וינט, יצא תכופות לנסיעות ברחבי הממלכה שבמסגרתן רכש ספרים וכתבי יד. אשר כנפו העיד בספרו האוטוביוגרפי "הכינור ואני", שיצא לאור בשנה האחרונה, כי הרב רוש הגיע לעירו מוגאדור ורכש חלק מספרייתו המפוארת של רבי דוד יפלח לאחר מותו ב-1944. יפלח פעל בחוג משכילים שקם בסוף המאה ה-19 במוגאדור והיה לו חלק משמעותי במיסוד "שירת הבקשות" במרוקו. הוא נמנה על עורכי האנתולוגיות "רני ושמחי" (וינה, 1890) ו"שיר ידידות" (מראכש, 1921), שנכתבו והודפסו לציבור הפייטנים במרוקו.

ברור לחלוטין כי מדפי הספרייה בבית המדרש כללו את האנתולוגיות של "שירת הבקשות" וקבצי פיוטים נוספים, מכיוון שתוכנית הלימודים כללה לימוד פיוטים. לימוד זה המשיך מסורת ארוכה של לימוד הפיוטים במרוקו, שהתקיימה בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובישיבות. המורה והרב אברהם חזן, לימים רב משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, לימד בבית המדרש פיוטים. במסגרת שיעוריו למדו התלמידים את הטקסט ואת הלחן. בתוכנית הלימודים נכללו פיוטים של שלמה אבן גבירול, ישראל נג'ארה, רבי דוד חסין ועוד רבים אחרים.

בחלקו השמאלי של המדף השני מלמטה מוצב ספר עב כרס שעל שדרתו מדבקה לבנה ומעליה הכותרת: "ספר מורה נבוכים". בהמשך המדף מונח הספר "אמונות ודעות" לסעדיה גאון. בתוכנית הלימודים של בית המדרש לא מופיע במפורש שמו של "מורה נבוכים" לרמב"ם, בשונה מ"משנה תורה" שהוקדש לו שיעור ייחודי, ובכל זאת למדו תלמידי בית המדרש על "מורה נבוכים" במסגרת שיעור של הרב רוש, בימי שבת טרם תפילת מנחה, שעניינו פילוסופיה וזרמי מחשבה יהודית מימי הביניים. במסגרתו למדו גם את "הכוזרי", "אמונות ודעות" ו"חובות הלבבות".

בעיתון "נוער" (Noar), שיצא לאור בצרפתית בקזבלנקה, פורסם באפריל 1949 כי באותו חודש התארח בשיעורו של הרב רוש האינטלקטואל היהודי־אלג'ירי אנדרה שוראקי, שעסק באותם ימים בתרגום "חובות הלבבות" לצרפתית ודן עם התלמידים על הספר שיצא לאור שנה לאחר מכן.

בצמוד לספר "אמונות ודעות" מוצבים שני כרכים בעטיפה לבנה של כל "שירי רבי שמואל הנגיד", חמישה ספרים בשלושה כרכים. הכרך השמאלי הוא "בן משלי" וכותרת הכרך השני אינה בהירה. האם ייתכן שבמדף זה הניח רוש ספרות מימי הביניים מהמרחב היהודי־ספרדי־ערבי? קשה לענות על שאלה זו כי רוב הספרים לא ניתנים לזיהוי, אולם השירים "מת אב" ו"הים ביני ובינך" נלמדו במסגרת שיעורי ספרות בשנה השנייה, שהוקדשה לשירת ימי הביניים ובה נלמדו יצירותיו של שמואל הנגיד לצד אלה של שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא ויהודה אלחריזי.

ייתכן שחלק מהספרים בתמונה נמסרו לספריית בית המדרש מתאגיד "תקומה לתרבות ישראל", שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה ושם לו מטרה להציל את אוצרות הרוח והתרבות היהודיים ששרדו את חורבן יהדות אירופה. לנוכח הרס החיים היהודיים באירופה נבצר מהארגון לשקם או להשיב את נכסי התרבות לקהילות שהושמדו והוא התרכז באיסוף, קיטלוג וחלוקה מחדש של אוצרות התרבות שלא נמצאו להם בעלים, בהתאם לצרכים של הקהילות היהודיות בעולם שלאחר המלחמה. ב-1950 קיבלה ספריית בית המדרש בקזבלנקה אלף ספרים, בתוכם ספרי דרוש, פרשנות התלמוד, הלכה, שו"ת ולקסיקונים.

בגב התמונה נכתב: "לכבוד הרב ד"ר הירשברג למזכרת, אייר תשט"ו. בית מדרש למורים קזבלנקא מרוקו". ב-1955 (תשט"ו) יצא גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה חיים זאב הירשברג למסע לימוד ומחקר בארצות המגרב ולאחריו פירסם ספר מסע שכותרתו "מארץ מבוא השמש: עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם". בספרו תיאר כי בשבת ששהה בקזבלנקה התארח בבית המדרש והתרשם מידיעות התלמידים. "הופתעתי ממש בראותי כמה דל הוא המטען שמבאים אותם התלמידים בכיתות הנמוכות, וכיצד משתפר המצב במידה שהם שוהים במוסד, ומגיעים לשליטה בשפה, לידיעת התנ"ך, היכרות עם גמרא ודינים; גם הספרות העברית החדשה אינה חקל דרזין בשבילם". מבלי להתכוון פרש הירשברג את קווי המיתאר של תוכנית הלימודים של בית המדרש ואת המדפים של הספרייה, שזכה לצילום מזכרת שלה.

 

 

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

הישראלי שפיקד על המחתרת היהודית במרוקו

פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 1 - 2017 סגור לתגובות על הישראלי שפיקד על המחתרת היהודית במרוקו

הישראלי שפיקד על המחתרת היהודית במרוקו: סיפורו של שלמה חביליו

ב-1954 פנה המוסד אל שלמה חביליו ושלח אותו למשימה חשאית: להקים מחתרת יהודית בצפון אפריקה, כדי להגן על יהודי מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה מהערבים ולהכינם לעלייה. כך נולדה "המסגרת". חביליו, מפקדה הראשון, נפטר לאחרונה

 

ב-1954 פנה ראש המוסד, איסר הראל, לשלמה חביליו, וביקש ממנו לצאת למשימה חשאית בצפון אפריקה. בישראל חששו שכשמרוקו, תוניסיה ואלג'יריה יזכו בעצמאות, השלטונות הערבים שיקומו בהן יהיו עוינים כלפי היהודים. כדי לתת מענה לכל תרחיש אפשרי, ביקש המוסד להקים במדינות אלה מחתרת, שתגן על הקהילות היהודיות.

חביליו ב-1935

המשפחה

 

חביליו, בעל ניסיון ביטחוני עשיר, נענה למשימה, ויצא לסיור שטח מקדים. במהלכו הוא ביקר ביישובים יהודים מהרי הריף במרוקו הספרדית בצפון ועד להרי האטלס בדרום ואף מעבר להם, באזור הסהרה. אפילו לקהילה העתיקה באי ג'רבה הגיע.

 

כששב לארץ החל לגייס את הסגל הפיקודי של המחתרת המתהווה – צעירים עתירי ניסיון קרבי, דוברי צרפתית וחלקם דוברי ערבית. בהמשך עמד בראש קורס ההכשרה, בו השתלמו החניכים בצרפתית, ולמדו על צפון אפריקה ואת יסודות הפעילות החשאית. בהמשך נשלחו אל ארצות היעד, שם הקימו מטות פעולה, אליהם גייסו מועמדים מהקהילה המקומית.

 

שלמה ואשתו חיה בקהיר, 1946

המשפחה

 

כך נולדה "המסגרת" – שם הקוד למחתרת היהודית, שפעלה מטעם "המוסד" בצפון אפריקה. שני ייעודיה העיקריים היו הגנה על הקהילות היהודיות המקומיות והעלאת יהודים לישראל.

 

"בהדרכתך הקמנו מסגרות של נוער יהודי נפלא בתוך הקהילות הללו, אשר בעת פקודה ביצעו היטב את אשר אומנו לעשות: הם הגנו על קהילותיהם היכן שהותקפו בידי כוחות הטרור של הרוב המוסלמי והם פעלו בהצלחה יוצאת דופן במקום שם צריך היה לפרוץ גבולות כדי לבצע עלייה חשאית", אמר לאחרונה אחד השליחים של חביליו. "כאשר היינו שם, בודדים מאחורי הרי החושך ופועלים בתנאי מחתרת קשים ובמרחבים ציבוריים מוכי טרור, חשנו אותך וכאילו היית לידנו", הוסיף.

 

חביליו (שני מימין) עם חבריו ל"מכבי צעיר"

המשפחה

 

דוגמה לפעילות "המסגרת" היתה התגובה של אנשיו של חביליו לפגיעה ביהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה במאי 1956. לאחר שמוסלמים השליכו רימונים ברובע היהודי, אנשי "המסגרת" רדפו אחר האחראים לכך, והרגו אותם. פעילות אחרת היתה הקמת שירות דואר מחתרתי, שאיפשר ליהודי מרוקו לשמור על קשר עם קרוביהם בישראל אחרי שהופסקו קשרי הדואר בין המדינות.

פעיליו של חביליו הגיעו לכל קצוות מרוקו כדי לאסוף את מי שמעוניין לעלות לישראל. הם ציידו את העולים בתיעוד מזויף שהוכן במעבדות של "המוסד" והעלו אותם על אוניות בדרך לישראל. אחרים הוברחו דרך המובלעות הספרדיות טנג'יר, סאוטה ומלייה, תוך שיתוף פעולה עם השלטונות הספרדיים. "העולים הפגינו גבורה עילאית… ללא תנאים, ללא שהות לממש את הרכוש וללא התראה סבירה", אמר חביליו.

 

חביליו ב-1948

המשפחה

 

חברי "המסגרת" מנו כמה מאות פעילים. חלקם נעצרו לעיתים בידי השלטונות, אך פעילותם נמשכה כסדרה במשך שנים. עד 1961 הועלו באופן חשאי עשרות אלפים מיהודי מרוקו. בעקבות אסון טביעת הספינה "אגוז" בו נספו 44 עולים, התירה מרוקו עליית יהודים באופן חוקי.

 

חביליו נולד ב-1921 בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ותיקה מהיישוב הספרדי הישן. אביו, ניסים חביליו, היה יצרן דברי מתיקה. אמו שרה (שרינה), עלתה לירושלים ממקדוניה. חביליו למד באליאנס, התגייס ל"הגנה" בגיל 14, ובימי המרד הערבי הגדול שימש כנוטר במשטרת הישובים העבריים.

 

חביליו, 1966

אדרת

 

במלחמת העולם השנייה היה מפקד בכיר בחי"ש (חיל השדה של "ההגנה") בירושלים. ב-1945 נשלח להקים מחתרת יהודית במצרים, שתפקידה להגן על יהודי קהיר ואלכסנדריה. "את האימונים נהגנו לערוך מרחק 25 ק"מ מהפירמידות, במקומות שבחנתי מבעוד מועד, ווידאתי שנוכל לירות בהם בבטחה", סיפר.

 

מהסרט "שברי תמונות ירושלים"

מהסרט "שברי תמונות ירושלים"

 

במצרים שהה בזהות בדויה של סוחר ארמני והכיר את אשתו לעתיד, חיה רוזנטל, אחת הפעילות במחתרת. ב-30 בנובמבר 1947, בגיליון בו "הארץ" דיווח כי "הוחלט על הקמת המדינה היהודית", פורסמה גם מודעה קטנה – ההזמנה לחתונתם. חביליו כמעט איחר לטקס, משום שבאותו היום אירעה ההתקפה הערבית על המרכז המסחרי בשכונת ממילא.

במלחמת העצמאות הוא מונה למפקד מרחב דרום ירושלים, ופיקד על החלק הדרומי של מבצע קלשון, שבו נתפסו השטחים שהבריטים פינו. תחת פיקודו נכבשו השכונות טלביה ובקעה ונתפס מחנה אלנבי. חביליו נפצע בממילא בימים האחרונים של המלחמה.

 

אחרי שסיים את תפקידו ב"מסגרת" השתלב במשרד החוץ, שם כיהן כקונסול כללי באיסטנבול, שגריר ישראל בקמרון ובקולומביה ומנהל מש"ב (המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי). אשתו, חיה, נפטרה ב-2010. חביליו נפטר במאי בגיל 96. הוא הותיר שלושה ילדים (בן נוסף, איתן, נפטר ב-2016), חמישה נכדים ועשרה נינים.

 

פורסם באתר הארץ

 

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

בס"ד

רבי חיים בן עטר היה תלמיד חכם עצום מגדולי חכמי מרוקו, פרשן המקרא, פוסק ומקובל  ספרו 'אור החיים' התקבל בחביבות בכל תפוצות ישראל

תאריך פטירתו: ט"ו בתמוז ה'תק"ג • נפטר בגיל: 47 • מקום מנוחתו: הר הזיתים, ירושלים


הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר המכונה 'אור החיים הקדוש' על שם ספרו המפורסם המפרש את המקרא, היה מגדולי חכמי מרוקו וזכה להערכה מיוחדת מכל העדות – אשכנזים וספרדים גם יחד.

צעירותו

קברו של רבי חיים(צילום: Chesdovi, ויקיפדיה)

נולד בשנת ה'תנ"ו (1696) בעיר סאלי שבמרוקו לאביו רבי משה, בן למשפחה מכובדת מגולי ספרד. רבו הראשון היה סבו רבי חיים שעל שמו הוא נקרא. עוד מנעוריו ראו שהנער נועד לגדולה, דבר שניכר בקדושתו ופרישותו, ולימודו המעמיק בתורה הקדושה. מצעירותו נודע בריבוי צומות וסיגופים, ולמרות כל זאת לא נמנע משקידה עצומה בלימוד התורה, ועל אף גילו הצעיר הקדיש זמן מיוחד בכל יום ללמד תורה ולדרוש בפני הציבור. בגיל צעיר חיבר ספר חידושים על מספר מסכתות בש"ס הנקרא 'חפץ השם'.

הוא נשא לאישה את בתו של בן דודו – רבי משה בן עטר ממקנס, שנהגה להתעטף בטלית ותפילין, אך מאחר ולא זכה לילדים מאשתו זו שמע לעצתה ונשא בנוסף אליה אישה שנייה את בתו של רבי מאיר כפאס. ממנה נולדו לו רק בנות, כך שלא השאיר אחריו בנים זכרים שימשיכו את שושלתו ואת שם משפחתו.

הנהגתו

במרוקו לא הייתה לרבי חיים בן עטר השפעה רבה מפני שהיה בסכסוך תמידי עם אחדים מנכבדי העיר, סכסוכים שהביאו עליו צרות רבות, ואף נאסר כמה פעמים בגללם. מסיבה זו היה מורחק ומתבודד מחוג גדולי הקהילה וחכמי העיר.

ביתו היה פתוח לרווחה לכל אחד באשר הוא, ובכל יום חמישי נהג לשחוט עגל ולחלק את הבשר לתלמידי חכמים עניים לכבוד סעודות השבת. כאשר נגזרה עליו גלות משמיים היות ולא מחה באחד מעשירי העיר שביזה תלמיד חכם שהגיע לקבל את מנת הבשר, נדד מעיר לעיר וקיבל על עצמו שלא ללון שני לילות באותו מקום.

כאשר סיים את שנת נדודיו שב לעירו סאלי והמשיך בלימוד התורה ובעזרה לנזקקים. מאחר ותורתו הייתה אומנותו, הוא נשבע שלא יעסוק במלאכה כל עוד יש לו את הסכום הדרוש למחייתו, ואת כל זמנו יקדיש ללימוד התורה עד שתכלה פרוטה מן הכיס וייאלץ לשוב למלאכתו על מנת להתפרנס.

מלאכתו הייתה שזירת בגדי זהב וכסף. פעם אחת נכנסו לביתו שניים ממשרתי הסולטן, ואמרו לו שהסולטן שלח אותם אליו כדי שיכין שמלה שזורה בחוטי כסף וזהב לבתו לכבוד חתונתה, אך מכיוון שבאותה שעה עדיין נותר לרבי חיים כסף למחיית אנשי ביתו, לא רצה לבזבז מזמנו להכנת אותה שמלה. הוא חזר לשקידתו, ומרוב טרדתו בלימודו שכח לגמרי מעניין זה.

לאחר מספר ימים חזרו אליו שני המשרתים ובקשו ממנו את השמלה, אז הוא נזכר בבקשת הסולטן ונאלץ לומר להם שעדיין לא התחיל. השניים הללו בהיותם שונאי ישראל שמחו מאוד על האפשרות לגרום נזק ליהודי, והלכו והלשינו לסולטן שרבי חיים מרד בו וסירב לקיים את דברו. כששמע זאת הסולטן גזר להשליכו לתוך כלוב של אריות טורפים.

כשבאו שומרי המלך לקחת אותו ולקיים את ציווי הסולטן, ביקש מהם לאפשר לו לקחת ספר תהילים, טלית ותפילין, אך השומרים החלו לצחוק ואמרו לו שבמקום אליו הוא הולך אין צורך בדברים אלו, אך הוא לקח במהירות את התהילים, הטלית והתפילין.

שלוחי המלך, קשרו את האור החיים הקדוש בשרשראות של ברזל והוליכו אותו לגוב האריות. כאשר הגיעו לשם, שיחררו אותו ודחפו אותו לבור בציפייה לראות איך שהאריות הרעבים טורפים אותו, אך לתדהמתם הרבה כאשר האריות המורעבים ראו אותו, הם התיישבו בנחת לצידו כאילו הם כלבים ליד אדונם, ולמרבה הפליאה רבי חיים התיישב בנחת והחל לקרוא בספר התהילים שהביא עמו.

כאשר שמע על כך הסולטן, מיהר לאותו מקום כדי לחזות במראה זה במו עיניו, והכריז כי עכשיו הוא יודע שיש אלוקים בעולם, וציווה לשחררו.

ארץ ישראל

כל חייו השתוקק לעלות לארץ ישראל, וכאשר פגע רעב כבד במרוקו בהיותו בגיל ארבעים ושנים, ראה בכך רמז משמים שעליו לעלות לארץ ולהקים בה ישיבה. במהלך עלייתו לארץ הקודש שהה בליוורנו שבאיטליה למשך שנתיים, שם ייסד בית מדרש ומשך אחריו תלמידים רבים שבאו לשמוע מתורתו לעלות עמו לארץ ישראל. באותו הזמן השתוללה בירושלים מגיפה, ולכן בחודשים הראשונים הסתובבו הוא ותלמידיו בגליל, התיישבו בעיר עכו ולאחר מכן בפקיעין. המקובל רבי חיים אבולעפיה שפגש אותו, ניסה לשכנע אותו להקים את הישיבה שלו בטבריה, אך הוא רצה להקימה בעיר הקודש.

בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו על התורה הנקרא בשם 'אור החיים' – ספר שהתקבל בכל תפוצות ישראל ונמצא בכל ארון ספרים יהודי באשר הוא. בתקופה זו השלים גם את ספרו בהלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה הנקרא 'פרי תואר', ועוד ספר נוסף הנקרא 'ראשון לציון' ובו חידושיו על הש"ס.

כאשר הגיע לירושלים ייסד שם שתי ישיבות – אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר.

בירושלים יצא לרבי חיים בן עטר שם גדול בקרב כל הקהילות – בין ספרדים ובין אשכנזים, ליטאיים ואף חסידים, ואף בארצות אירופה יצא שמו למרחקים. החסידים קוראים לו 'אור החיים הקדוש', והבעל שם טוב הקדוש העיד עליו שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו.

פטירתו

שבת פרשת בלק, ט"ו בתמוז לשנת ה'תק"ג (1743) בעיר מז'יבוז' שבאוקראינה. בעת סעודה שלישית ניגש רבי ישראל הבעל שם טוב ליטול ידיו, לרגע השתהה מעט, ואז נאנח בכאב ואמר: "כבה נר המערבי". תלמידיו הסבירו שעל פי הקבלה סוד נטילת ידיים מתגלה רק לצדיק אחד בדור, וכיון שנתגלה לו הסוד באותו רגע, ידע שרבי חיים בן עטר נפטר. ואכן באותו הזמן בארץ ישראל הלך לעולמו אור החיים הקדוש, פחות משנה לאחר הגיעו לירושלים, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

גדול תלמידיו – רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שהיה אז בן 18, כתב בספרו 'שם הגדולים': "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה, ורוב עוזו נוראותיו".

זכותו הגדולה תגן בעדנו , אמן.

"וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות".
את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ:
האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא"

במרץ 1949 אימץ עיתונאי 'הארץ' זהות בדויה וחי חודש ימים במחנה עולים. סדרת הכתבות שפרסם בעקבות חוויה זו הקימה עליו מבקרים מכל כיוון.

 

מחנה עולים בראש העין, 1950. צילום: אלדן דוד, לע"מ

בחודש מרץ 1949, פחות משנה מקום מדינת ישראל, יצא אריה גלבלום למשימה עיתונאית בזהות בדויה. בהסוואת הדמות המומצאת שהוכנה לו מבעוד מועד, התייצב עיתונאי 'הארץ' במחנה העולים ונכנס, מבלי לחכות בתור, אל הפקיד האמון על הקבלה. הוא קיבל את ציוד הקליטה הבסיסי בזמן שהותו: "שתי שמיכות-צמר אפורות, מצולקות כתמים צהובים", חתיכת בד גס בתור סדין "וחתיכת-סבון נוקשה, ובעל ריח רע".

את התרשמויותיו של גלבלום ממה שראה במחנה עולים זה (שאת שמו לא סיפק), שטח בפני קוראי סדרת המאמרים "חודש ימים הייתי עולה חדש". סדרה זו הקימה עליו מבקרים רבים, אך זכתה ללא ספק גם להנהוני הסכמה מצד קוראים אחרים.

דיוקנו של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום. שנת צילום והצלם לא ידועים

"האמת על החומר האנושי"

"חודש ימים הייתי עולה חדש", הכתבה הראשונה בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-13 באפריל 1949

כבר מצעדיו הראשונים במחנה יכולים היו הקוראים להתרשם מהיחס המזלזל שזכה לו "העולה החדש". כששאל את המחסנאי מי אחראי למצוא לו מיטה פנויה, נענה בגסות כי עליו למצוא מקום לעצמו היות ש"גם בלעדיך אנו מלאים מעל יכולת הקליטה". לאחר תום שעה של שוטטות לבדו, חזר גלבלום אל המחסנאי והתעקש כי עליו לסייע לו – שום משפחה לא מאפשרת לו לישון בקרבתה. בסופו של דבר, ורק בזכות התערבות חצרן המחנה, נמצאה לו מיטה פנויה בכניסה של אחד מאולמות השינה.

מתיאוריו הגרפיים של גלבלום נדמה שהלכלוך רדף אחריו לאורך המחנה: מאישה פולנייה "לבושה בגדים עטורי כתמי-שמן, שהיתה מאמצת אל שדיה תינוק מלוכלך ובכייני", שמע גולבלום ביידיש קלוקלת ("בלתי-מהוקצעת" לדבריו) כי "בגרמניה היה טוב יותר". בחדר האוכל נאלץ לאכול על שולחנות "מלוכלכים כבדיר חזירים" ולעמוד בתורים מבולגנים המתארכים יתר על המידה. כשכבר קיבל את מנת המזון שהוקצבה לו גילה שייאלץ לאכול בידיו "משום שהללו [כלי השולחן] היו נגנבים על-ידי העולים."

"האמת על החומר האנושי", הכתבה השישית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-21 באפריל 1949

את רגש החמלה שניסה גלבלום לעורר בקוראיו מול גורלו המר, כמעט שלא טרח להפגין כלפי העולות והעולים שמילאו את המחנה. מתוך תיאוריו ניכר כי הוא לא ראה את העולים בתור קבוצה אחידה אחת, ובשל כך דברי הביקורת והזלזול לא התחלקו שווה בשווה ביניהם. בכתבה החמישית בסדרה, שכותרתה "האמת על החומר האנושי", מסביר העיתונאי החוקר כי "זמן שהותי במחנות הביא למהפכה בכל המושגים הישנים שלי". בעוד שבתקופת היישוב, "האשכנזי ברובו", נהוג לראות בכל המזרחים ("פראנק" בשפתו) – "גזע נחות דרגה", "כל המושגים הללו גם יחד עם מעתה ואילך ללא כל יסוד!". גלבלום מבדיל בין שלוש קבוצות עולים – כל קבוצה ורמתה היא.

"זהירות: מגפות!", הכתבה הרביעית בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-18 באפריל 1949

"הגוש הראשון הספרדי באלקאני, הוא העלית; הגוש השני – האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי – הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!". הגוש הבלקני הורכב בעיקר מיהדות יוגולסביה – יהודים חמים, נקיים ועובדים קשים. הגוש האשכנזי כלל את שורדי השואה שאיבדו בשנות האימה "את שווי המשקל המוסרי ואת סולם הערכים הנורמאלי" . לטענת גלבלום, שתי הקבוצות יוכלו להשתלב במהרה במדינת ישראל הצעירה ולתרום לפיתוחה. לעולים מצפון אפריקה, לעומת זאת, הועיד העיתונאי תפקיד אחר – הגורם הזר והעוין המחבל בניסיונות הקמת המדינה.

לאחר ששיבח את עולי תימן בכתבה ששמה "עלית תימן ובעית אפריקה", פנה גלבלום להטיח האשמות קשות בעולים מצפון אפריקה. "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוה בארץ". עבורו היו כל העולים מצפון אפריקה מקשה אחת, "לפנינו עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, ועוד יותר חמור חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני" (התפרסם בתאריך ה-22 באפריל 1949).

"עלית תימן ובעית אפריקה", הכתבה השביעית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-22 באפריל 1949

מבעד להכללותיו של גלבלום מצליחה האמת המרה על אפליית העולים לבצבץ החוצה. ביומו הראשון במקום, בזמן שצעד "סתם-כך במחנה" קלטו אוזניו שיחה בשער ביתן בית התרבות במחנה. בפתח ביתן זה עמד "גבר מעדות המזרח, כנראה מטריפולי" ושוחח עם המורה לעברית שבמחנה. העולה הציג את עצמו בתור מורה לעברית המחפש עבודה בתחומו. "אתה חבר מפלגה?" שאל אותו המורה הישראלי. הוא השיב בשלילה. המורה הישראלי המשיך לחוקרו, "אתה יודע מה זה מפלגות?". גם על כך השיב העולה לשלילה. המורה הישראלי הסביר לעולה הנואש שעליו להירשם במפלגה כדי להשיג עבודה, ואין זה משנה אם הוא תומך בה או לא. גם כשענה שהוא בסך הכל רוצה לעבוד, וכמה שיותר מהר, לא זכה לתשובה. הייתה זו רק דוגמה קטנה להתעמרות בעולים ולניסיון להשיג מהם נאמנות וצייתנות.

לתופעה נוספת, קשה לא פחות, מתייחס גלבלום בזלזול: "אגב", הוא מספר כלאחר יד, "איש מעולים אלה [הכוונה לעולי צפון אפריקה] לא ישמח להודות, שהוא אפריקאי. – "זא סווי פראנסא!" – כולם צרפתים, כולם מפאריס וכמעט כולם היו קאפטיאנים במאקי". מה שאנו מבינים כיום כניסיון של העולים להחביא את מוצאם בגלל האפליה והלגלוג שהייתה מנת חלקם בארץ, מציג גלבלום כניסיון פתאטי, מצדם, להסתפח לתרבות נעלה יותר.

"האם אפשר להתבטא כך בעיתון ישראלי?"

המילים הקשות של גלבלום זכו לתהודה רבה במדינה הצעירה, שמרבית אזרחיה הוותיקים שאבו את המידע על העליות השונות בעיקר מהתקשורת. מסקנות דומות לשלו, הכתובות בדרך מתונה יותר, גזרו גם עיתונאים אחרים. אך היו קולות אחרים, שיצאו חוצץ נגד סדרת הכתבות של גלבלום.

מכתבים זועמים למערכת הארץ, כתבות מאשימות בעיתונים אחרים ואפילו אספת מחאה של ארגון עולי צפון אפריקה בחיפה: רבים וטובים קמו למחות נגד הכללותיו המעליבות, והשגויות ברובן, של גלבלום.

את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ. כמי שהכיר היטב את העולים מארצות צפון אפריקה במסגרת תפקידו, הביע פרידמן את הזעזוע העמוק שחש למקרא סדרת כתבותיו של גלבלום. באירוניה נוקבת סיפר פרידמן כי "וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות. האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"

מחנה עולים בעין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ

פרידמן שאל את עצמו ואת הקוראים, "מה יודע מר ג. על מאויים משיחיים? האם ראה נשים וילדים מנאות מדבר שמימיהם לא ראו ים, מתפרצים וקופצים ללב ים בסכנת נפשות כדי להגיע לסירה? האם ראה מאות אלפים שחיו חודשים ומהם אף שנים בתנאים לא אנושיים כדי להגיע לעלייה? (…) מה ידע ומה יבין כמיהת דורות לגאולה, מה יבין באהבת ציון העמוקה, התהומית, הבוערת בלב יהדות זו?". אך, התגובה הסוערת ביותר, וככל הנראה גם המוגזמת מכולן, סיפק ק. שבתאי ב-3 במרץ 1950 מעל דפי עיתון "דבר". הוא האשים את גלבלום בלא פחות מהחדרתה של "תורת הגזע במדינת ישראל".

במחנה מעבר לעולים בדרום צרפת מהמגרב. תמונה משנות החמישים, מתוך אוספי ביתמונה

מאמרי הביקורת המתרבים נגדו הביאו את אריה גלבלום לפרסם ב-20 במאי 1949 כתבת סיכום אחרונה תחת השם "דברי תשובה לבקורת". בכתבה ארוכה זו טען כי הניסיון להשתיקו לא צלח, וציין כי "העובדה שאיש לא הכחיש, איש לא היה יכול להכחיש, את העובדות שהבאתי לידיעת הציבור". כפי שראינו, גם בטענה זו לא דייק העיתונאי החוקר.

 
 

 

קטגוריות: כללי-חדשות מרוקו

פוסטים מאופיינים