פורסם ע"י admin On ספטמבר - 30 - 2017 0 תגובה

סבי אלברטו מורנו היה מורה לעברית ופעיל ציוני בטנג'יר שבמרוקו. לכאורה מתבקש היה שבשנות החמישים יעלה לישראל עם רוב רובה של קהילת יהודי מרוקו. אך הוא בחר להגשים את אהבתו לעברית בוונצואלה, שם פעלה אגודה יהודית־ספרדית מאורגנת לעידוד ההגירה לארץ זו

 

לא הכרתי את סבי מצד אבי, אלברטו מורנו. הוא מת על שולחן הניתוחים בעיר קראקס שבוונצואלה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. ידעתי מסיפורים במשפחה שהוא היה פעיל ציוני במרוקו וששלט בשפה העברית. לא סתם שלט בה, אלא היה מורה לעברית. אולם הכל היה בגדר שמועה כי מעולם לא קראתי דבר שכתב בעברית. כמה מרגש היה למצוא לראשונה לפני כמה שנים "הוכחה", בעת שנברתי בארכיון הציוני המרכזי: מכתב בעברית רהוטה, ששלח סבי בשנת 1950 למטה ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים כדי להודיע על היוזמה לאיחוד הגופים הציוניים בעיר טנג'יר.

בתחתית המכתב חתם סבי "א. מורנו, המזכיר הכללי", ומראשיתו ניתן ללמוד כי היה המזכיר הכללי של סניף טנגי'ר של "ההסתדרות הציונית בצרפת". כשלוש שנים לאחר מכן סבי כבר היגר לוונצואלה, לא לפני שהספיק לסייע בהעלאת מספר רב של נערים ונערות ממרוקו לישראל, כפי שלמדתי בשנים האחרונות.

כיצד מצא עצמו סבי, פעיל ציוני ממרוקו, בוונצואלה ולא בישראל? ומדוע דווקא בוונצואלה? על פניו התשובה קשורה לסיפורו האישי: סבי נולד בוונצואלה לאחר שסבו שלו היגר לשם במאה ה-19 ממרוקו כסוחר קפה, וכשבגר סבי הוא היגר מוונצואלה למרוקו ושימש בה מורה לעברית.

אולם הסיפור המשפחתי שלי לא ייחודי. כמאה שנים לפני גלי ההגירה המוסלמית המשמעותיים והמוכרים ממרוקו לאירופה שאנו עדים להם כיום, היו יהודי מרוקו מחלוצי ההגירה המודרנית ממדינה זו. אחת ממחוללות ההגירה אז היתה רשת בתי הספר היהודית־צרפתית של חברת "כל ישראל חברים", ששני סניפיה הראשונים בעולם הוקמו בצפון מרוקו בראשית שנות השישים של המאה ה-19. רבים מבוגרי הרשת, נערים בגיל העשרה, מצאו עצמם משתלבים כ"מהגרי עבודה" באמזונס הברזילאי והפרואני, בערבות הארגנטיניות ובערי החוף הקריביות של ונצואלה.

כתוצאה מהקשרים המשפחתיים והקהילתיים שנרקמו בכמאה שנות הגירה, קשה להפריז בחותם שהשאירה ההגירה שהחלה במאה ה-19 על התודעה האתנית של יהודי טנג'יר שבה פעל סבי באמצע המאה ה-20, כולל בקרב אלו שבחרו לעלות לישראל. לכולם היה קשר, ישיר או עקיף, לקהילות מחוץ למרוקו, דרך קרובי משפחה או מכרים, ומבעד לסיפורים שהתפשטו על ההגירה בקהילות המקומיות בצפון מרוקו.

בית הכנסת "תפארת ישראל" בקראקס, ונצואלה

ונצואלה, שתעשיית הנפט שלה פרחה מאוד בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, במקביל לגלי העלייה המתגברים לישראל, נהפכה ליעד נחשק להגירה עולמית. אולם ממרוקו אך ורק יהודים היגרו אליה, למרות שגלי ההגירה המוסלמית ממרוקו לאירופה התרחשו במקביל. משפחות יהודיות שלמות, לעתים קרובות כאלה שבהן פעילים ציוניים, חניכי תנועות נוער ציוניות שקמו בטנג'יר במחציתה של המאה ה-20, היגרו דווקא לוונצואלה, וברוב המקרים הם אף טיפחו בה את זהותם הציונית־יהודית.

גלי ההגירה היהודית לוונצואלה ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, שבהם השתלבו גם ציונים, הביאו להקמת בית ספר "הרצל ביאליק" (Moral y Luces), מוסד יהודי מרכזי בקראקס הבירה, שמעיד כבר בשמו על האוריינטציה הציונית ששלטה בו. תנועות וארגונים ציוניים נוספים פעלו בוונצואלה בתקופה זו, ובהם קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו, השומר הצעיר, בני עקיבא ועוד.

על רקע קשרי המשפחה שהיו לסבי בוונצואלה היה ביכולתו למצוא תעסוקה ההולמת את הכשרתו הציונית במרוקו. הוא החל את דרכו כנוטריון המתרגם מספרדית לעברית, ולאחר מכן היה מורה לעברית ב"הרצל ביאליק" ולבסוף לאחד ממנהליו. מוטב היה לו "לתרגם" את נטייתו הציונית ואף את שליטתו בעברית לשאיפות הגירה לוונצואלה ולא לישראל, וזאת בגלל העדר רשת קהילתית מקבילה בישראל הצעירה. היכרותו עם עולים רבים, תלמידיו לשעבר, חשפה אותו ביתר שאת להבנת מציאות הקליטה הבעייתית שבה עלול להיתקל בישראל, במיוחד לאחר שביקר בישראל בשנת 1951.

בשנים אלו "הקהילה הישראלית (היהודית־ספרדית) בוונצואלה", אגודה שהוקמה ב-1930 בעיקר על ידי מהגרי עבודה יהודים ממרוקו שביקשו לחזק את זהותם האתנית, שבה למלא תפקיד חשוב בעידוד ההגירה היהודית ממרוקו. על רקע האוריינטציה הציונית של הקהילה היהודית הכללית בוונצואלה, נשזרה הזהות המרוקאית בזו הציונית־יהודית. סבי בחר בוונצואלה והשתלב בתפקידי מפתח בקהילה המקומית ובפיתוח השיח הציוני בה, בתקופה בה הרשת האתנית־יהודית הציונית שגשגה במדינה זו. כשעוד ועוד יהודים הרהרו בהחלטה להגר ממרוקו לקראת עצמאותה, כשברקע פעילותם של שליחי עלייה בטנג'יר, נהפכה הרשת הקהילתית בוונצואלה לכוח של ממש שהתחרה בעלייה הממוסדת מצפון מרוקו בחסות מדינת ישראל.

ההגירה ממרוקו לוונצואלה הונעה משיקולים כלכליים ומשפחתיים "אוניברסליים", אך גם לבשה סממנים אתניים יהודיים. בשלהי שנות החמישים מנתה האגודה כחמישים חברים ובשנים שלאחר מכן הצטרפו אליה עוד מאות חברים. ב-1973 סייעה קרן קליטת הגירה, שהקימה האגודה, למהגרים יהודים ממרוקו שהתקשו למצוא תעסוקה, ומנהיגיה הפעילו את קשריהם עם שלטונות ונצואלה כדי להקל בהיבט הביורוקרטי.
קיומה של רשת מהגרים שכזו דירבנה לבסוף גם את הגירתו של נשיא סניף הפדרציה הציונית בטנגי'ר, ד"ר עקיבא בן־הראש, שפעל בו לצד סבי בשנות החמישים. הוא אמנם נשאר במרוקו ובה פעל כרופא עד 1973, אך מכלול שיקולים שכללו אפשרות להשתלב בקהילה בוונצואלה הכריעו את הכף והוא בחר להצטרף לבני משפחתו ומכריו בוונצואלה. ב-1984 היה ד"ר בן־הראש לנשיא אגודת "הקהילה הישראלית בוונצואלה".

סבי היה פעיל ציוני בטנג'יר, עיר בצפון מרוקו שזכתה למעמד "בינלאומי", כלומר לחסות של כמה מעצמות אירופיות שהתערבו בענייניה. במאה ה-19 שימשה העיר כזירת הסחר הבינלאומי והדיפלומטיה המרכזית של מרוקו, על רקע התעצמותה הפוליטית והכלכלית של אירופה. יהודים מארצות האסלאם שהיגרו, כמו סבי, אל ארצות אירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית נתפשים בשיחים האקדמיים והציבוריים השגורים ככאלו שהגירתם נבעה משיקולים כלכליים־פרגמטיים "אוניברסליים" שקשורים לתהליכי "המודרניזציה האירופית" שעברו ולשפות הקולוניאליות שרכשו.
נסיבות הגירה שכאלו נתפשות כשונות מנסיבות עלייתם של "המוני העם" מקרב יהודי ארצות האסלאם לאחר 1948. האחרונות נתפסות כקשורות בחבל טבורן להקשר הפוליטי המיידי, כלומר לסכסוך היהודי־ערבי המתגלע ולמתחים העדתיים הפנים־יהודיים במדינת ישראל. לפיכך הדיון הרווח בנסיבות העלייה נע על הרצף שבין ראיית העולים כציונים "שורשיים", שהעלייה היא כמיהה היסטורית שהתממשה לאחר הקמת המדינה, ולעתים ישועתם מנחת זרועם של משטרים אסלאמיים פאן־ערביים, ובין תפישתם כקורבנותיו של מפעל העלייה הציוני (האשכנזי) שהוליך אותם שולל ועקר אותם ממקומם הטבעי.

אולם בעוד שמדיניות העלייה של ישראל הכתיבה מגמות כאלה ואחרות, כמו בעת "מבצע יכין" להעלאת יהודי מרוקו בין 1964-1961, שבו עלו כחמישים וחמישה אחוזים מיהודי מרוקו, הניעה רשת ההגירה הקהילתית בת כמאה השנה את העלייה וההגירה היהודית מטנג'יר ומשאר ערי צפון מרוקו לכיוון אחר – אפילו בקרב הפעילים הציונים שבאזור.

שיעור נכבד מקרב יהודי טנג'יר עלו לישראל עד לשנות התשעים, גם אם בשנים הראשונות לגלי העלייה המשמעותיים מצפון אפריקה העדיפו רובם, לרבות הפעילים הציוניים שבהם, להגר ליעדים אחרים או להישאר במרוקו. סבי נולד בוונצואלה, היה לפעיל ציוני בטנג'יר שבמרוקו ומת בארץ הולדתו. אבי נולד במרוקו, התחנך בחינוך ציוני בוונצואלה ועלה בתמיכתו של סבי לישראל בעודו בן 13. ואני, כותב ממקום הולדתי ומושבי בישראל.

 

עליך להיות מחובר על מנת להגיב