פורסם ע"י admin On אפריל - 28 - 2017 0 תגובה

מאמר מעולה,כל מי שקרא קצת ספרות היסטורית על יהדות מרוקו יסכים עם המאמר דלעיל, לצערנו הרב, ישנם לא מעט אנשי אקדמיה ומוזיקה מיהדות מרוקו המנסים לשנות את פני ההיסטוריה והכל לשם תועלת ורווח אישי.

הריסות בעיר פאס לאחר פרעות 1912

הריסות בעיר פאס לאחר פרעות 1912

 

""מרוקו, ארץ הדמים הלזו אשר לא שבעה מדם נקיים ולא אמרה די"
אליחי כנפו | 28/04/2017
גם אתם שמעתם על "האידליה היהודית־ערבית" המופלאה במרוקו? דיווחיו בזמן אמת של עיתונאי יהודי מקומי חושפים תמונה שונה לחלוטין: "עשרה קבין של צרות ירדו לעולם, תשעה לקחו יהודי מרוקו"

שנים האחרונות אנו קוראים ושומעים מכיוונים שונים על האידיליה היהודית־מוסלמית ששררה במרוקו. הדבר נכון בחלקו כשמדברים על התקופה שמאז שנת 1912, שבה השתלט על מרוקו הקולוניאליזם הצרפתי והספרדי. בנוסף, מרוקו של ימינו היא המדינה הערבית שיחסה ליהודים ולישראל הוא הטוב ביותר. אולם עד 1912 מצבם של יהודי מרוקו לא היה מזהיר בלשון המעטה. מי שהיטיב לתאר זאת הוא יצחק בן יעיש (או יעיס) הלוי.

הלוי (1895-1850) היה עיתונאי ואיש רוח יהודי שחי במוגדור שבמרוקו. מוגדור, הנקראת כיום בשמה הערבי א־סווירה, היא עיר נמל ששוכנת בדרום מערב מרוקו, על שפת האוקיינוס האטלנטי. במאות ה־18 וה־19 הייתה מוגדור עיר קוסמופוליטית שניהלה קשרי מסחר עם אירופה ואמריקה. רבים מסוחריה החשובים ביותר היו יהודים. משפחות יהודיות כמו קורקוס, אפריאט ואלמליח התעשרו מאוד מעסקיהן עם העולם המערבי, ובמיוחד עם אנגליה. כמה יהודים במוגדור שימשו קונסולים של מדינות באירופה ובאמריקה. השפה האנגלית התגלגלה בפי החברה היהודית הגבוהה.

בעקבות הפתיחות לעולם קמה במוגדור לקראת סוף המאה ה־19 חבורה של אינטלקטואלים יהודיים. החבורה עסקה בהגות יהודית, בחידוש השימוש בלשון העברית ואף בכתיבת מאמרים לעיתונים העבריים אשר החלו להופיע באותה תקופה באירופה, בהם היומון הוורשאי 'הצפירה', השבועון הווינאי 'המגיד', והעיתון הלונדוני 'היהודי'.

בין חברי החבורה ניתן למנות את ר' דוד אלקאים, רב, משורר וצייר, שכתב ל'הצפירה'; ר' דוד יפלח רב, משורר ופייטן, שכתב גם הוא ל'הצפירה'; רבי דוד כנאפו, רבה הראשי של העיר; יצחק בן יעיש הלוי השתייך גם הוא לחבורה הזו. הוא כתב ל'הצפירה', ל'המגיד"' ול'היהודי' בין השנים 1894-1891. גם מהעיר טנג'יר כתבו לעיתונים היהודיים באירופה עיתונאים כמו יוסף בנג'ו ויאודה אזנקוט.

מאמריו של יצחק הלוי מתארים נאמנה את מצבם של יהודי מרוקו, ובפרט של תושבי מוגדור. הוא הבין שיהודי אירופה, קהל היעד של העיתונים הללו, אינם יודעים דבר על יהודי מרוקו, והרבה לכתוב על המנהגים ועל המצב החברתי של היהודים במרוקו, ולהבהיר את המושגים שעשויים להיות בלתי מובנים ליהודי תושב ורשה או לונדון. בנוסף הוא סיפר על מצבה הפיזי והכלכלי של מרוקו ושל עירו מוגדור. אך מרבית פרסומיו היו על אירועים שקרו ליהודי מרוקו, והדיווחים שלו משקפים תמונה קשה.

להלן אביא בתמצית את דיווחיו בזמן אמת, המעניקים לנו תמונה אותנטית ואמינה, שאיננה מלבבת במיוחד.

איסור על נעליים ועל בתי מרחץ

במאמר ממרץ 1891 מספר הלוי על סוחר יהודי ממוגדור בשם יוסף בן סקרי, שנחטף בידי חמאד מבארך, שר מחוז חאחא. למרות תחנוניהם של בני משפחתו ואף של הסוחר היהודי העשיר ראובן אלמליח, השליט המקומי סירב לשחרר אותו, וטען שהוא מת. הוא סירב גם להראות כהוכחה את גופת המת, ובסופו של דבר פטר אותם בטענה שהאיש נרצח בידי אנשים שאינם תחת תחום שלטונו. כך הותיר את רעייתו של בן־סקרי עגונה. הלוי מסיים את דבריו בפנייה ליהודי אירופה, שיסייעו ליהודי מרוקו האומללים היושבים בין "הפראים במראקא".

ביולי 1891 מספר הלוי על מושל במחוז סוס בשם סידי מוחמד בן סידי אלחוסין, שבניגוד למרבית המושלים במחוז דיכא את היהודים במחוז שלטונו. סוחר זהב יהודי בשם ר' יצחק סויסא מהעיר איליג, אמר במהלך שיחה "אני מתעכב במכירת הזהב החרבן (בערבית הגרוע) הזה". "לשונות טובות" שלח את עבדיו האפריקנים והם תפסו את סויסא, ריתקו אותו לקרקע והיכו אותו 1,200 מכות במקלות ושוטים. בני משפחתו פינו אותו כשהוא פצוע וחבול. למחרת העמיד בפניו המושל את הברירה, עונש מוות או קנס של 5000 פרנק. כדי להציל את חייו שילם סויסה את הסכום הנ"ל.

הלוי מספר על האיסור שהוטל על יהודים להיכנס לבתי המרחץ בעיר מוגדור, ואף לבנות בתי מרחץ בעצמם. הוא מספר על בית מרחץ שנבנה בעיר בידי אזרח צרפתי, ונהרס בהוראת השלטונות משום ששימש יהודים ונוצרים.

השפלה אחרת שהוטלה על היהודים היא האיסור ללכת בנעליים. הלוי מציין שבעירו מוגדור בוטל האיסור בעקבות ביקור השר משה מונטיפיורי, אולם במרכש, פאס ותרודנט, היהודים עדיין מחויבים ללכת יחפים. הלוי מציין שמוטל על היהודים מס דרכים כשהם עוברים מעיר לעיר. באוגוסט 1891 מספר הלוי על יהודי שהלך ברחובה של מרכש כשהוא נועל נעליים. כעונש הוא הוכה בידי שריף (כינוי למוסלמי המיוחס לנביא מוחמד) פעמיים בחרבו. היהודי התלונן בפני המלך, וזה העניש את השריף בעונש מלקות ופיצה את היהודי בכסף על ימי מחלתו. באותו גיליון מסופר על צרפתי נוצרי שנרצח בידי מוסלמים משום שהעז לבקר באחד מקברי הקדושים בעיר מרכש.

בספטמבר 1891 מספר הלוי את סיפורו של הסוחר היהודי יעקב תדגי, שנרצח בידי ארבעה אנשים ביריות רובה, ראשו נכרת ורכושו נשדד. הלוי מקונן על האירוע במילים הבאות: "תעה לבבנו, פלצות אחזתנו, צירים אחזונו כצירי יולדה, על גורלנו המר, ארץ הדמים הלזו, עמק הרפאים אשר ישופך בקרבו דם צדיקים, ארץ אשר לא שבעה מדם נקיים ולא אמרה די, ארץ רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, ארץ זבת חלב ודם בני שם המוגרים ארצה כנהר שוטף וקולם זועק מן האדמה".

באותו חודש מספר הלוי על מקרה של ילד יהודי בן ארבע שנחטף במלאח (הרובע היהודי) של מרכש בידי קוסם ברברי, אולם חולץ ברגע האחרון בידי היהודים. הוא מדווח על מקרה נוסף של ילד שנחטף בידי הקוסם, אולם כשהקוסם נתפס על ידי היהודים העמיד פני מת. מיד נפוצה שמועה כי היהודים רצחו מוסלמי. ההמון הזועם התנפל על היהודים במלאח, הכה אותם ובזז את רכושם. ההמון נרגע כאשר הגיעה השמועה שהקוסם חי.

באוקטובר 1891, הלוי מספר על שני אחים יהודים צעירים בשם שלאם ומכלוף אבוחצירא, שנרצחו ונקברו בדרכם לשוק באיית־דאוד. מושל המחוז התעלם מתחנוניהם של היהודים לגלות מה עלה בגורל שני האומללים. בסופו של דבר, ותמורת כסף רב, הסכימו המוסלמים לגלות את מקום קבורת האחים אבוחצירא, אולם סירבו לאפשר את העברת הגופות לקבר ישראל. רק בהתערבות מושל המחוז ותחת אבטחה כבדה התאפשר סוף סוף להוציא את הגופות ולהעבירן לקבר ישראל. הלוי מתאר את המקרה במלים: "מצבנו האיום והנורא בארץ הזו, ארץ בה היהודים האומללים מובלים כצאן לבית המטבחיים… "

הסולטן הבטיח, המלקות נמשכו

באפריל 1892 מספר הלוי על שני סוחרים יהודים מהכפר תיזגין, האב שלמה מור־יוסף ובנו דוד, שנרצחו בידי מוסלמי שהיה חברו לעסקים של שלמה. האב ובנו באו לתומם לבית המוסלמי שהזמין אותם אליו ל"פגישת עסקים".

באותו חודש הוא מוסיף ומספר על מרד שפרץ באזור הדרא. במרד נרצחו יהודים רבים, ואחרים ברחו מהאזור. במהלך המנוסה, משפחה יהודית שמנתה בעל, אישה ושלושה ילדים פגשה בדרך אישה הרה שברחה גם היא מהמאורעות, והרכיבה אותה על חמור. למרבה הזוועה, הפורעים השיגו אותם והתנפלו עליהם, נטפלו לאישה ההרה, הוציאו את העובר מבטנה והרגו אותה. כל זה קרה לעיני המשפחה היהודית חסרת האונים. את האישה והילדים מכרו הפורעים לעבדים, ורק הבעל נמלט בעור שיניו ונאלץ לעבור בין כפרי היהודים ולקבץ נדבות כדי לשחרר את אשתו ובניו.

ביולי 1892 מספר הלוי על יהודי בסאפי שנכלא בעלילת שווא. באותו חודש הוא מספר על סוחר ממוגדור בשם אברהם בוגנים, שנרצח בדרכו לוואדנון. הלוי מסיים את המאמר במילים: "זה גורל יהודי מרוקו".

באוקטובר־נובמבר 1892 מדבר הלוי על חידוש עונש המלקות בידי מושל מרכש. יהודי היה מובל בידי שוטרים, מושכב על הארץ ומוכה בין מאה לאלף מלקות ואחר כך נכלא. הלוי מזכיר שהלקאת יהודי נוגדת את הבטחותיו של הסולטן מולאי חסן הראשון למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

הוא מספר על מקרה שקרה במרכש, כאשר יהודי קיבל קנס פעוט ואמר שישלם אותו במועד מאוחר יותר. שישה שוטרים הכו אותו עד זוב דם, ואחר כך הובילו אותו לבית הכלא. המושל מנע ממנו טיפול רפואי. במקרה אחר, יהודי הוכה 500 מכות בהוראת המוחתסיב (המפקח על המידות והמשקולות בשוק) בגלל ויכוח על מחיר בשר. שני יהודים נשלחו לכלא בגלל מריבה שהייתה ביניהם ושהסתיימה בהשלמה ללא התערבות המושל.

הלוי מספר על השפלתם של יהודי מרוקו: "בסכסוכים בין יהודי למוסלמי תמיד יד המוסלמי על העליונה. כשהיהודי יצא אשם בדין, הוא נלקח מיד בידי ארבעה שוטרים שמלקים אותו. אם מוסלמי פוגש יהודי ברחוב, הוא מכה אותו בראשו. מחוץ לשכונה היהודית (המלאח) היהודים חייבים להתהלך יחפים".

הלוי מציין שבזכות ביקור מונטיפיורי במרוקו הייתה אמנם הקלה מסוימת, אך ברבות הימים העניין התמסמס והיחס כלפי היהודים שב להיות רע כבתחילה. הוא פונה ליהודי אירופה שיפעלו למען שיפור מצבם של יהודי מרוקו.

בפברואר 1893 מספר הלוי על סוחר יהודי מן הכפר איית־איוב בשם יעקב עיאש, שהובל במרמה בידי מוסלמים לבצע עסקה כביכול, נרצח וגופתו הושלכה לשדה. השלטונות לא עשו דבר כדי להעניש את הרוצחים.

"חיינו בין הפראים תלואים לנו מנגד"

באפריל 1893 מספר הלוי על מושל מרכש, לחאז מחמד וידא, שאותו הוא מכנה "המן המרוקי", שמירר את חייהם של יהודי עירו בהתנכלויות רבות מספור. עוד הוא מדווח על שופט שונא יהודים ממרכש בשם מוסטפא. בעיניו, השופט והמושל הם בבחינת "מצא מין את מינו". הוא מספר על מקרה של יהודי שהתאסלם, אולם גרושתו ובתו סירבו להתאסלם. השופט דרש מהקהילה היהודית להסגיר לידיו את האישה והבת, אחרת מרה תהיה אחריתם. הן נמלטו לאחת מערי החוף. צו שהגיע מהסולטן הורה למושל וידא לשנות את דרכיו. כך הלוי מסיים את דבריו: "הביטו וראו אחינו הקוראים את מצבנו בארץ הלזו מרוקו, שחיינו בין הפראים תלואים לנו מנגד והממשלה תשקיף עלינו בשאט נפש וכל יום ויום מרחפת עליו סכנה, הגם שמלכנו רחמן ולבו טוב… ".

במאי 1893 מספר הלוי על המשך מעלליו של מושל מרכש, וידא. יהודי הוכה מלקות, ושני יהודים הוכו אלף מכות. עוד הוא מספר על יהודי בשם משה חרוץ שהתאסלם אך התחרט על כך וחזר ליהדות, עבירה שדינה באסלאם מוות, אולם הוא ניצל בזכות אזרחות עות'מאנית (או בלשון 'הצפירה' – "חוסה בצל תוגרמא").

ביוני 1893 הוא ממשיך ומספר על מעלליו של וידא. במרכש, כאשר שני יהודים הלכו להישפט בפני בוררות מוסלמית, גם האשם וגם הזכאי היו מולקים. באחד המקרים הללו, יהודי שלישי שנכח במקום התלונן על מר גורלם של היהודים במרוקו, ובעקבות כך הולקה גם הוא. נכבדי היהודים במרכש העבירו מכתב תלונה על וידא לסולטן.

עוד מספר הלוי על מקרה שקרה בטטואן, ובו נער יהודי בן 13 נדרס במזיד תחת פרסות סוס בעת שצפה בתהלוכת הרמדאן. היהודים התלוננו בפני המושל, והושבו ריקם. בעקבות כך פרצו מהומות נגד היהודים בעיר. חייהם ניצלו רק בזכות שומריו של הקונסול הספרדי שהגנו עליהם בגופם ובנשקם.

בנובמבר 1893 ממשיך הלוי לספר על מעללי מושל מרכש וידא והקאדי מוסטפא, שהחלו להלקות גם נשים וילדים. מנהג היה במרכש, שלפיו יהודי שהיה פוגש מוסלמי ברחוב – מלבד אותה מכה בראש שהיה מקבל – היה חייב לעבור משמאלו. הבעיה הייתה כאשר היו באים שני מוסלמים מכיוונים שונים, או כלשונו של הלוי: "יפרח באוויר, הלא יתכן?!". לרוב זה היה מסתיים באגרופים שספג היהודי. עוד הוא מספר על יהודי בשם אברהם שהתאסלם, אך אשתו שזה עתה ילדה סרבה להתאסלם. היא הובלה ממיטת לידתה לחדר סגור, ומאז נעלמו עקבותיה.

בינואר 1894 מבשר הלוי שמשלחת יהודית ממרכש יצאה לבקר את הסולטן שביקר במחוז תפיללאת, וחזרה עם צו המחייב את המושל וידא להטיב דרכיו עם היהודים. משם נסע המלך למרכש "לטפל" בשר וידא. בדרכו למרכש שחרר הסולטן את משה מיזו הכהן, יהודי עשיר שנשבה בידי הברברים וזה בתמורה סיפק את המזון לפמלייתו. המלך הגיע למרכש, ולעיני קהל גדול השפיל את המושל וידא והורה לו להפסיק עם יחסו הרע כלפי היהודים. וידא נאלץ להסכים, לפחות למראית עין. הוראת הסולטן שלא להרע ליהודים הוקראה בידי האימאמים במסגדי מרכש.

בפברואר 1894 מספר הלוי על העלאה דרסטית במס הג'זיה בידי הסולטן (מס גולגולת שהלא־מוסלמים מחויבים לשלם לפי חוקי האסלאם), ומוסיף במילותיו: "עשרה קבין של צרות ירדו לעולם, תשעה לקחו יהודי מרוקו". עוד הוא מספר שהשר וידא התנצל בפני ראשי הקהילה במרכש, והתחייב לתקן את דרכיו.

במאמר ממרץ 1894 מספר הלוי על ההבדלים בגביית מס הג'זיה בין ערים שונות במרוקו. בעירו מוגדור נעשתה גביית הג'זיה בצורה מתונה יחסית, והמס נאסף והועבר במרוכז על ידי ראשי הקהילה. במרכש, לעומת זאת, הגבייה נעשתה באופן משפיל. כל יהודי בוגר נדרש לעמוד בפני שלישיה שמנתה את השר וידא, השופט מוסטפה (שאותו מכנה הלוי "אנטיסמיסטי") וראש הקהילה היהודית. היהודי משלם המס נדרש להגיע יחף ופרוע ראש, להשתטח בפני המושל ולהעביר לו את הכסף. המושל ספר את המטבעות, והורה לשוטר שיכה את "הכלב בן כלב היהודי כאשר הורה נביאנו" (הלוי מציין שלא מוכרת לו הוראה כזו מאת מוחמד). השוטר הכה את היהודי שלוש מכות מקל על ראשו, ועוד אחת על העורף. הלוי מספר על יהודי אחד שהוכה 400 מלקות בידי השר וידא, המתואר כשונא יהודים גדול.

באופן עקרוני, יהודים בעלי אזרחות זרה היו אמורים להיות פטורים ממס הג'זיה. עם זאת, הלוי מביא את סיפורו של יהודי מרכשי בשם אהרון חרוס, בעל אזרחות ברזילאית, ששוטר דרש ממנו לשלם את מס הג'זיה, הוא ביקש לשלם במועד מאוחר יותר, ובעקבות כך הוכה, הושפל ונעצר, למרות תחינותיו וטענותיו כי הוא מחזיק באזרחות זרה. בעקבות מעצרו הגיש חרוס תלונה לקונסוליות הברזילאיות במרכש וטנג'יר, ובהמשך ברח יחד עם בנו לברזיל. נראה אפוא שכל הבטחותיו של וידא היו מן הפה לחוץ.

ביולי 1894 מספר הלוי על יהודי במרכש שנעדר ומשפחתו דיווחה לשלטונות על מותו, אולם מאוחר יותר הוא נמצא חי. בעקבות כך נכלאו בהוראת וידא ארבעה יהודים, ושוחררו מאוחר יותר בהוראת הסולטן. מקרה אחר שעליו הוא מספר הוא על סוחר יהודי מפאס בשם סעידו מימרן, שהלך לגבות את חובו ממגדל החמורים של המלך במרכש, וגופתו המבותרת נמצאה במערה.

בספטמבר 1894 מספר הלוי במאמר, שנפתח במלים "אוי לנו כי שודדנו", על מצבם הרע של היהודים בדרום מרוקו בעקבות מרד שפרץ באזור. הוא מספר על תענית ציבור שהוכרזה במרכש, ועל רצח, אונס ושוד שנעשו ביהודים בדמנת, בסידי־רחאל ובמקומות אחרים. עוד הוא מספר על נשים יהודיות שנחטפו ונמכרו לשפחות, על חילול תשמישי קדושה ובתי כנסת, ועל יהודי מסאפי שנרצח לעיני שני חבריו בדרכו לעסוק במסחר. טור זה, שהוא כנראה האחרון שפרסם הלוי ב'הצפירה' (לאחר כשנה הוא נפטר), מסתיים בתפילה שה' יציל את יהודי מרוקו מגורלם.

______________

הכותב הוא ספרן, מידען והיסטוריון חובב, ובעל תואר שני בלימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. דור שני לעלייה ממרוקו (מוגדור), ומפעיל דף הפייסבוקוהבלוג 'היסטוריה עולמית'

 

Share

עליך להיות מחובר על מנת להגיב