פורסם ע"י admin On יולי - 26 - 2016 0 תגובה
תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל
מאת: דודי אסולין
 
האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.
 

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

 

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר. כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים.

 

אלף שנות עלייה

עוד מהמאה ה- 11 היו קהילות "מערביות" (כינוי ליוצאי מרוקו הנמצאת בצפון מערב אפריקה) בירושלים, בצפת ובחברון שחלקם היחסי היה גדול לאורך השנים. הסופר, עוזיאל חזן, סוקר את האישים השונים שעלו ממרוקו לארץ במסירות נפש ושמרו על הגחלת של התורה בא"י. עיקר העלייה בזמנים ההם הייתה מפאס כמו רבי שלמה בן יהודה ששימש אב בית דין, מאוחר יותר עלו רבי מימון ובנו הרמב"ם. בתחילת המאה ה- 16 עלו לצפת רבי יששכר בן סוסאן, רבי סולימאן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי, רבי יוסף טובול, רבי אברהם הלוי, רבי יהודה חליווה ואברהם הלווי ברוכים. במקביל עלו לירושלים רבי אברהם זכות, רבי יעקוב בירב, רבי מרדכי בן סוסאן  ורבי יצחק בן יעקוב אבן צבאח. במאה ה-  17 וה – 18 עלו יהודים ממרוקו בעיקר במודל של רב ותלמידיו כגון רבי ישראל יעקוב חגיז שהקים בית מדרש בירושלים שהכשיר דיינים צעירים ע"י תלמידי חכמים מפולפלים ע"מ לשגרם לקהילות שונות בחו"ל. הרב חגיז שילב בתוכנית הלימודים – פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית. ללא ספק ישיבה מהפכנית ומיוחדת בעולם הישיבות דאז. רבי חיים אבן עטאר ("האור החיים") ששכנע רבים מתלמידיו לעלות לא"י וגייס כספים מהקהילה בליוורנו לטובת הקמת ישיבה בירושלים. רבי אברהם אזולאי, סבו של  החיד"א, שעלה והשתקע בחברון. במאה ה- 18 עלו גם מהעיר מקנאס כמו רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי יצחק קוריאט. עד כדי כך כמיהתם של יהודי מרוקו לא"י הייתה עזה שחכמי מרוקו התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה, היתר שניתן רק למען לימוד תורה. פסק תקדימי נוסף עסק בשאלה מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני מסרב – לא רק שאם הבעל רוצה לעלות רשאי אלא גם אם האישה רוצה לעלות ובעלה מסרב רשאית לעלות גם עם הילדים.

yehuda_bibasהרב פרופ' יהודה ביבאס.

במאה שקדמה לקום המדינה היו עליות בקצב מספרי נמוך שחברו לפזורה הספרדית בארץ – מרוסיה, רומניה, סרביה, פרס, הונגריה ובעיקר מצפון אפריקה. באותה תקופה העלייה ממרוקו לא רק שהייתה באופן יחסי גדולה מספרית ביחס לארצות מוצא אחרות, אלא אף מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. עולים אלו לא הזדקקו ל- "מבשרי ציונות" מסוגים שונים אבל נציין את דמותו של הרב פרופ' יהודה ביבאס, אבי הציונות הרוחנית והמדינית ורבו של מבשר ציונות נוסף שחיי בסרביה, רבי יהודה אלקלעי. הרב ביבאס נולד להורים מרוקאים שהיגרו לגיברלטר. פועלו היה בהפחת רוח הגאולה בעם ישראל שתתממש רק בעליה לארץ הקודש. הוא אף קרא לאחוז בנשק כדי לבסס את ביטחונם של החלוצים, קריאה נועזת ביחס לתקופה ההיא. לא די לו היה בפריסת משנתו ממקום מושבו אלא הוא כיתת רגליו בכל רחבי אירופה ע"מ לדאוג שמסריו יועברו. בערוב ימיו עלה לארץ והתיישב בחברון.

כמות גדולה של רבנים עלתה מתחילת המאה ה- 19 ואילך ושיקמה, רוחנית וחומרית, בירושלים את ה – "עדה המערבית". רבי דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש), בהיותו בן 28 רב צעיר ומבטיח שהספיק להעמיד תלמידים הרבה, גמר אומר לעלות לארץ. הוא החייה את הקהילה המערבית בירושלים והפיח רוח בהמונים רבים לעלות ולחבור לקהילה המשתקמת. לזכותו נזקפה מעורבות מכרעת בהקמתה של "מחנה ישראל" השכונה הראשונה מחוץ לחומות. מהלך פורץ דרך בתקופה ההיא (רות קרק מוכיחה במאמרה: "המערביים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה" ש-"נחלת שבעה" הוקמה לפחות שנה מאוחר יותר). מעורבות גדולה הייתה לו בעידוד ושליחה של משפחות לגרעיני התיישבות ברחבי הארץ. רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של צוף דב"ש, היה עשיר בעל השכלה רחבה. קנה אדמות רבות בשכונת "מחנה ישראל" וסייע רבות ברמה החומרית לבני העדה. רבנים נוספים כגון הרב שלום בוחבוט, הרב רפאל אלעזר הלוי בן טובו, הרב משה בן מלכא, הרב נחמן בטיטו, הרב יוסף חיים הכהן ועוד רבים עלו בתקופה ההיא כתוצאה מכמיהה עזה לארץ והיוו חלק ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בכלל ושל העדה המערבית בפרט. בנוסף, רבים מרבני העדה המערבית היו שד"רים (שלוחי דרבנן) לקהילות יהודיות בתפוצות וגייסו כספים רבים לפיתוחה הרוחני והחומרי של ירושלים. על רבנים, קדושי עליון, אלו ונוספים מרחיב בלשון נעימה ומגבה בתעודות ועדויות הרב שלמה דיין בספרו: "חכמי המערב בירושלים".

jafa_communityראשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

 

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות

בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה).

Yotvata_-_2003"הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום.

מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ.

תוכננו עוד במרוקו. ישרש, יד רמב"ם, רינתיה ומושב דבורה.

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

 

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך.

 
 
 
 
http://issuse.com/?p=188
Share

עליך להיות מחובר על מנת להגיב