ארכיון פוסטים עבור ‘קטגוריה-העליה ממרוקו לארץ ישראל’ קטגוריה

יהדות מרוקו – עלייה וקליטה

פורסם ע"י admin ב מאי - 1 - 2012 0 תגובה

אוניית עולים

יהדות מרוקו – עלייה וקליטה

רקע

שורשי הקהילה היהודית במרוקו עתיקים מאוד, נראה שמקורה בתקופת חורבן בית ראשון, במאה ה-6 לפני הספירה. בעת שהוקמה מדינת ישראל, בשנת 1948, חיו במרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, אך שלושה גלי יציאה עיקריים, הקשורים לכיסופיהם לארץ-ישראל מחד גיסא ולאירועים ההיסטוריים בישראל ובמרוקו מאידך גיסא, רוקנו אותה כמעט כליל מיהודיה. לא כל היהודים שהיגרו ממרוקו עלו לישראל: חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת, ואחרים הגיעו לארצות-הברית או לקנדה, אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל ולהישאר בה, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם.


העלייה לישראל

תקופות העלייה העיקריות ממרוקו לישראל:

1. 1948–1956: עלייה חוקית. מיום הקמת מדינת ישראל ועד הכרזת העצמאות של מרוקו עלו לישראל 85,623 יהודים; עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים במרוקו לא השלימו עם אובדן פלסטין ועם ניצחון היהודים. חשש לגורל היהודים התעורר גם לקראת הכרזת עצמאות מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, והדאגה גברה לאחר המהומות האנטי-צרפתיות בעיירה פטי-ז'אן בחודש אוגוסט 1954, שבהן נרצחו שבעה סוחרים יהודים. בתוך תקופה זו עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה במיוחד, לאחר שב-15 בנובמבר 1951 התקבלה במשרד לתיאום של הסוכנות היהודית ושל ממשלת ישראל ההחלטה להנהיג מדיניות סלקציה כלפי יהודי תוניסיה ומרוקו ולאפשר רק את עלייתן של משפחות שהיו יכולות להתקיים בארץ בכוחות עצמן. רופאים מטעם משרד הבריאות נשלחו למדינות אלה כדי ליישם את מדיניות הסלקציה. הסכנה שריחפה על יהודי מרוקו סמוך להכרזה על עצמאותה דחפה את יוצאי צפון-אפריקה בקרב מנהיגי התנועה הציונית לקרוא לארגון עליית הצלה ולביטול גזירות הסלקציה, ולנוכח הסכנה אישרה ההנהלה הציונית בשנת 1955 להעלות לארץ 3,000 עולים ממרוקו בחודש, והקריטריונים לסלקציה התגמשו.

2. 1956–1961: "עלייה ב'". בתקופה זו עלו ממרוקו בדרך בלתי ליגלית כ-30,000 יהודים. כאמור, עם ההכרזה על עצמאות מרוקו במרס 1956 נאסרה בה פעילות ציונית ונאסרה הגירת יהודים לישראל. ב-10 ביוני 1956 סגרו שלטונות מרוקו העצמאית את "קדימה", הזרוע של מחלקת העלייה הישראלית שפעלה בגלוי במרוקו מאז חודש מאי 1949. כאמור, כבר בחודש ינואר 1956 הקים ה"מוסד" את המחתרת היהודית להגנה עצמית במרוקו, שכונתה בשם הצופן "המסגרת". לאחר הפסקת הפעילות במשרדי "קדימה" ויציאת כל שליחי הסוכנות היהודית ממרוקו החליטה ממשלת ישראל, בחודש ספטמבר 1956, ש"המסגרת" תקבל על עצמה גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו, והאחריות לכך תתחלק בין איסר הראל, שהיה אז ראש ה"מוסד", ושלמה זלמן שרגאי, שהיה ראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית. העלאת יהודים לישראל היתה משימה רבת סיכונים לנוכח האיסורים שהטיל השלטון. מי שנתפסו מפירים את החוק נעצרו, הושלכו למעצר, נחקרו ואף עונו.

האירוע הטראומטי ביותר באותה תקופה, שעורר הדים רבים בארץ ובעולם, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז", שטבעה בהפלגתה ה-13, בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש "המוסד" חיים צרפתי.

לאחר טביעת "אגוז" הופצו כרוזי מחאה במרוקו במבצע "בזק", שנעשה בתכנון "המסגרת" ובהדרכת אנשיה. במבצע זה השתתפו גם רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות במרוקו. כמה ממפיצי הכרוז נאסרו, ובעקבותיהם נאסרו גם רבים מפעילי "המסגרת", נחקרו ועונו באכזריות. עקב המבצע, חרף תוצאותיו הקשות, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה, ורוח אחרת, של ביטחון עצמי, כבוד עצמי וגאווה, החלה לנשוב בקרב יהדות מרוקו.

1961–1964: מבצע "יכין". מבצע זה, שכונה גם "עלייה ג'", התחיל ב-28 בנובמבר 1961, ובמסגרתו עלו עד שנת 1964 כ-80,000 מיהודי מרוקו. שלא כמו "עלייה ב'", שנעשתה בתנאי מחתרת ועקב כך היתה כרוכה בסיכונים רבים, התנהל מבצע זה מתוך הסכם ובהעלמת עין מצד המלך חסן השני וממשלתו. לפי ההסכם שהושג היו היהודים רשאים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירה אינו גוף ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין-לאומי היא"ס (H.I.A.S. – Hebrew Sheltering and Immigrant Society), שייסדה יהדות ארצות-הברית בשנת 1909. במסגרת הסכם זה שילמה ישראל בעבור כל עולה "כופר" – 50 דולר. שליחי "המסגרת" פעלו בחסות היא"ס עד אמצע שנות ה-60.

מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום עלו ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים, המספר הגדול ביותר של יהודים שעלו מארץ מוסלמית.

 

Share

יהדות מרוקו – עלייה וקליטה

פורסם ע"י admin ב מאי - 1 - 2012 0 תגובה

קליטת יהודי מרוקו בישראל

בהגיעם לישראל, לאחר כל תלאות העלייה, נתקלו יהודי מרוקו בקשיים רבים, מקצתם מפורטים להלן. טענות בדבר קיפוח על רקע עדתי מלוות את החברה בישראל מיום הקמת המדינה ועד היום.

"כור ההיתוך": הקושי העיקרי שנתקלו בו העולים בכלל, והעולים ממרוקו בפרט, היה גישת "כור ההיתוך", שבאה לידי ביטוי ביחס עוין ומזלזל מצד הקולטים. ברוח גישה זו לקליטת העלייה, שהיתה מקובלת בשנות ה-50, הופעל על העולים לחץ לוותר על סמלים וערכים מסורתיים שהביאו עמם מארצות מוצאם מתוך כוונה לעודדם לאמץ את הערכים והסמלים של החברה הישראלית ולהיטמע בה. יישומו של עקרון "כור היתוך" התבטא במעורבות אינטנסיבית, ולעתים קרובות בוטה, בכל תחומי החיים של העולים, החל בהפניה למסגרות התיישבות ולענפי תעסוקה וכלה בהתערבות בהיגיינה האישית.

גישה זו הביאה להערמת קשיים ולפגיעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקנית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה, שבמרוקו לא היו עליה עוררין.

הבעיה העדתית: החברה הקולטת והנהגתה, שמוצאן בארצות אירופה, התייחסו אל העולים כאל "פרימיטיבים", מי שתרבותם נחותה מן תרבות המערבית. התבטאויות רבות שנשמעו בתקשורת כלפי העולים מצפון-אפריקה התפרשו בעיניהם כגזענות, וכתגובה נשמעה טענת העולים, שבארצות מוצאם כינו אותם "יהודים" ואילו בארץ קוראים להם "מרוקאים" או "מזרחים".

אחרי חודשיים במחנות-עולים נשלחו בעולים למעברות, כשלב-ביניים בדרך לקבלת דיור-קבע. המעברות נחשבו לפתרון זמני, אבל השהות במחנות האוהלים והפחונים התמשכה – והשפיעה מאד על העולים החדשים. במעברות נולדה הבעיה העדתית, כלומר ההפרדה בין "אשכנזים" ו"ספרדים". האינטליגנציה האשכנזית לא ידעה דבר על המסורת, על התרבות ועל האידיאלים של יהודי מרוקו, ושפטה אותה רק על-פי העוני, הבערות וחוסר היכולת להשתלב בחברה הישראלית. יחס הבוז של החברה הישראלית פגע בעולים ממרוקו יותר מהעוני. רגשות הקיפוח התפרצו במלוא העוז במהומות ואדי סאליב ביולי 1959

בשנות הששים היו יהודי מרוקו בישראל בתחתית הסולם החברתי מבחינת רמת החיים. שיעור הבערות בקרבם היה גבוה מאד, והדבר בא לידי ביטוי בתחום התעסוקה. יכולתם להשיג השכלה, הדרך היחידה לצאת מהמצוקה, היתה מוגבלת. לאור כל זאת המשיכו לתסוס בתוכם תחושות השפלה, אי-צדק, טינה וקיפוח. תחושות אלה הביאו להקמתה של תנועת הפנתרים השחורים, שהתפרצות הזעם האלימה שלה ב-1971 עוררה הדים רבים. התפרצות זאת ביטאה את המרד של הדור שנולד בישראל, ומעתה נשא את נס המרד החברתי. ב-1977 העניק הדור הזה ניצחון אלקטורלי למנחם בגין ותנועתו. המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה, שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא"י לדורותיה. בחירות 1977 גרמו לספרדים "להרים את הראש", והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה מפלגת ש"ס לצבור כוח פוליטי מרשים.

מפלגת ש"ס, או בשמה המקורי התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, הוקמה בשנת 1984 על-ידי הרב הראשי הספרדי היוצא, עובדיה יוסף, והרב האשכנזי-ליטאי הרב שך. הרב שך החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל"אגודת ישראל", לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם. הרב עובדיה יוסף, שחתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך, שיתף עמו פעולה. על-פי המצע שלה, מטרותיה של ש"ס היו להביא לכך שלא תהיה אפליה בין ספרדים לאשכנזים, ומטרה נוספת, לקרב את הספרדים שומרי-המסורת אל היהדות. בתקופת היו"ר אריה דרעי היתה לש"ס השפעה מכריעה על הפוליטיקה הישראלית. בבחירות לכנסת ה-14, שנערכו ב-18 ביוני 1996, קיבלה ש"ס עשרה מנדטים והיתה למפלגה הפוליטית השלישית בגודלה בישראל. בבחירות 1999 זכתה המפלגה בניצחון סוחף כשקיבלה 17 מנדטים. בבחירות 2003 קיבלה ש"ס 11 מנדטים והושארה מחוץ לקואליציה.

מבחינת מקומם של יהודי מרוקו בחברה, המצב בישראל השתנה מאד בינתיים, ויהדות מרוקו זוכה כבר שנים רבות לכבוד הראוי לה.

Share

יהדות מרוקו – עלייה וקליטה

פורסם ע"י admin ב מאי - 1 - 2012 0 תגובה

קשיים כלכליים:

א. רבים מן היישובים בפריפריה היו מאוכלסים בעולים ובבני עולים מצפון-אפריקה בכלל וממרוקו בפרט לפחות עד תחילת שנות ה-90. חלוקת המשאבים בין הפריפריה ובין המרכז לא היתה שווה. מערכות החינוך ותעסוקה בפריפריה היו דלות משאבים, מה שהביא להגדלת הפערים במהלך שנות קיומה של המדינה.

ב. מיתון – בשנת 1952 הוכרזה בישראל "מדיניות כלכלית חדשה", שכונתה בציבור "צנע". למדיניות זו היו השלכות קשות, בפרט על אוכלוסיית העולים. הצמצום בכל ענפי המשק עיכב את חיסול המעברות, הרע את מצב התעסוקה והתזונה של העולים ופגע ברמת השירותים שניתנו להם. יש לציין שבשנים אלה הגיעו העולים לארץ בחוסר כול.

על כל הקשיים הללו נוספו קשיי הסתגלות המאפיינים כל עקירה של אדם מארץ מולדתו ויישובו בארץ שאופייה והמשטר בה שונים לגמרי.

האופי המסורתי של יהודי מרוקו

למרות שחלק מיהודי מרוקו נטשו בזמן החדש את דרך החיים הדתיים של אבותיהם, האופי המסורתי נשאר טבוע באורחות חייהם. במרוקו לא היתה תנועת רפורמה, ולא אידיאולוגיה חילונית אנטי-דתית. נטישת המצוות באה מתוך נוחיות או מתוך רצון להידמות למתקדמים ולאירופים. בין המנהגים העממיים, פולחן הצדיקים הוא אלמנט חשוב עד עכשו אצל יהודי מרוקו שעלו לארץ או היגרו לצרפת ולארצות אחרות.

על-פי מחקר שערך אנתרופולוג מארצות-הברית אצל יהודי צפון אפריקה בצרפת לגבי זהותם ויחסם למסורת, נמצא, כי רבים מהם, גם אלה שבימות החול מתנהגים כצרפתים ואינם שומרים על דיני ישראל, הרי בשבתות, בחגי ישראל ובאירועים משפחתיים כמו ברית מילה, בר-מצווה וחתונה הם מגלים זיקה רגשית למסורת המקומית של העבר במרוקו.

התערות העולים ממרוקו בישראל

למרות כל הקשיים הגיעה קהילת יוצאי מרוקו בישראל, המונה כיום כ-750,000 נפש,[16] להישגים מרשימים ביותר. קהילה זו, שבתחילת הדרך חשה פגועה, מקופחת ומופלית לרעה, הצליחה להתערות בחברה הישראלית; אנשיה הגיעו להישגים מרשימים בשלטון הארצי והמקומי ובכל תחומי התרבות והרוח.

יוצאי מרוקו הגיעו להישגים פוליטיים נכבדים – בכנסת ובממשלה – ומילאו תפקידים חשובים בשירות הדיפלומטי של מדינת ישראל; ברשויות המקומיות ובהסתדרות מעורבותם רבה וייצוגם ניכר, ויש להם מקום נכבד בחיי הרוח של המדינה – באקדמיה, במדע, בהנהגה הדתית, בספרות, באמנות ובזמר העברי. גם בעסקים, בכלכלה ובתעשייה התערו יוצאי מרוקו והם זוכים להצלחות מרשימות. ומילאו תפקידים חשובים בשירות הדיפלומטי של מדינת ישראל; ברשויות המקומיות ובהסתדרות מעורבותם רבה וייצוגם ניכר, ויש להם מקום נכבד בחיי הרוח של המדינה – באקדמיה, במדע, בהנהגה הדתית, בספרות, באמנות ובזמר העברי. גם בעסקים, בכלכלה ובתעשייה התערו יוצאי מרוקו והם זוכים להצלחות מרשימות.

העולים ממרוקו פיתחו 111 יישובים בנגב, בגליל ובכל רחבי הארץ, וחלק מיישובים אלה היו ועודם חומת מגן אנושית המחזקת את גבולותיה הצפוניים והדרומיים של המדינה. עיירות הפיתוח שיושבו בעולים ממרוקו התרחבו, התבססו והיו לקהילות לדוגמה: דימונה, יבנה, קריית-גת, אופקים, שדרות, בית-שאן ועוד.

כפי שצוין, בארץ מוצאה סבלה יהדות מרוקו רבות בשל זיקתה הציונית, ואחר כך סבלו העולים ממרוקו קשיים רבים בישראל, בגלל התרבות המיוחדת שהביאו עמם. יוצאי מרוקו השכילו לשמור על המסורת המיוחדת שלהם חרף הלחצים שנתקלו בהם כאן, והיום אומצו אלמנטים מתרבות זו בחברה כולה, והמימונה, חגה של קהילת יהודי מרוקו, היתה לחג רשמי בישראל. כיום יכולה יהדות מרוקו אף להיות לעזר לקבוצות אחרות בחברה הישראלית, ודוגמה לכך היא המלגות שהפדרציה העולמית של יהדות מרוקו מחלקת לסטודנטים מעוטי יכולת מכל קהילות ישראל.

 

Share

כתבות על העליה ממרוקו מן העיתונות דאז

 

 

Share

משה אזולאי ז"ל פעיל עלייה

פורסם ע"י admin ב מאי - 8 - 2012 0 תגובה

בס"ד

משה אזולאי ז"ל יליד העיר "ספרו" היה פעיל עליה במרוקו,השתייך למחתרת "אגוז"  -

בשנת 1967 פורסמה כתבה בשם: "יציאת מצרים של משה אזולאי" בעיתון "אומר"גליון מספר 615 ,-

על פעילותו העניפה כפעיל עלייה במרוקו אשר העלה משפחות רבות וטובות בינהם את כבוד הרב רבי דוד עובדיה זצוק"ל מחבר הספר "קהילת צפרו"-בשנת 1946 ,ובשנת 1949 העלה את הפייטן ג'ו עמאר זצ"ל.

רבי דוד עובדיה זצוק"ל אף הזכיר אותו בספרו "קהילת צפרו" בכרך 3 ,עמוד 115

הכתבה והדף מספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל ובו מוזכר אביו משה אזולאי זצ"ל כמי שבנה בית כנסת בעיר צפרו\ספרו נמסר לידיי ע"י בנו אלי אזולאי אושרת הי"ו.

 

 

 

 

Share

משה אזולאי ז"ל פעיל עלייה

פורסם ע"י admin ב מאי - 8 - 2012 0 תגובה

דף מספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל ובו מוזכר משה אזולאי זצ"ל אביו של אלי אזולאי אושרת,- כמי שבנה בית כנסת מפואר בעיר צפרו\ספרו וכל הכנסותיו קודש לישיבת בית דוד.הדפים נמסרו לידיי ע"י בנו,אלי אזולאי אושרת הי"ו.

 

Share

ראיון עם מיכאל אבידן-פעיל עליה ממרוקו -

סיפור עלייתו של הילד משה בן הרוש הלוא הוא פרופ' משה בר-אשר

ראש האקדמיה ללשון באוניברסיטה העברית

 

חלק-1 

ראיון עם מיכאל אבידן פעיל עליה ממרוקו ,חלק-1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק-2

 

ראיון עם מיכאל אבידן פעיל עליה ממרוקו,חלק- 2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק-3 

 

ראיון עם מיכאל אבידן פעיל עליה ממרוקו,חלק- 3

Share

סיפור טביעתה של הספינה אגוז,11.01.1961 - הספינה אגוז לפני הפלגתה ה-13 והאחרונה

 

אסון בלב ים

 

סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין,הספינה הקטנה עגנה בנמל אל-חוסימה שבים התיכון,בצפון מרוקו,והתכוננה לצאת להפלגה השלוש-עשרה לעבר גיברלטר.זה היה יום רביעי,11 בינואר 1961,שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר,ונחשול קל טלטל את הספינה.רב החובל,צוותו ואיש הקשר-חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה-עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול.כאשר הבחינו באיתותי-אור,הזדרז הישראלי לענות עליהם,שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף.הם להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים-ארבעים ושתיים נפש-הנמלטים בהחבא,שלא כחוק,מארץ מולדתם.

הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות.תחילה הנשים והילדים,אחר-כך הזקנים,ולבסוף הגברים.מטענם צנוע עד מאוד,כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת.שבעה גברים חמושים,פניהם פניהם מכוסים ברדסים שחורים,משגיחים על המהלך הזה,שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד.עכשיו אפשר להודיע לנהגים הממתינים במרחק קילומטרים מאל-חוסימה,שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.

המכוניות הריקות יוצאות לדרך,בזו אחר זו,אבל הגברים רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום.הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח,שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית,שאיש לא ראה אותם.

אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם.היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן הרוש מאושרים.הם נישאו יום לפני כן,ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג'קי השקועים בשינה.הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים,הנמצאים כבר בישראל.בעצם,היו צריכים להיות עכשיו יחד,אבל משהו השתבש בנמל-התעופה של קזבלנקה.אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות,ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף,הוא נעצר,נחקר,ושוחרר לבסוף-כדי שישמש כפיתיון.השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים.משום כך "נחטף" ברחוב הומה,ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.

Share

סיפור טביעתה של הספינה אגוז,11.01.1961 (חלק-2)הספינה אגוז

 

אסון בלב ים-

 

אנרי ממן,מוזג באחד הברים של קזבלנקה,חולם על חייו החדשים בתל-אביב,יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.

חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות.היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה,הבכור,דוד,העדיף להישאר במרוקו.אבל פאני בת השתים-עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל.ב-2 בינואר,פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו,כאורח כבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה,הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר.64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש.הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים,התארגנו באזור נופש ליד טנג'ר,עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה סמוך לעיר,ויצאו לגיברלטר.אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה-מעבר,שהוקם למרגלות הצוק,ושלחו אותם למרסיי.משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה.פאני וילנד אזולאי,וכל האחרים,לא ידעו מהו היעד האמיתי.כאשר "הבודקים" באו לקחת אותן,ללא הודעה מוקדמת,חנה לא היתה בבית.מכיוון שהכל "בער" כל כך,הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה.ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.

הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו,על אף המקום הצר וחוסר הנוחות.הם נסעו ארבע-עשרה שעות,לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל-חוסימה,בדרך עקיפין. הם עברו בוואזן,השתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן,כמקובל על עולי-רגל רבים,יהודים וערבים גם יחד,המעריצים את הקדוש הזה.אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך,היו מסבירים שזו מגמת פניהם.מוואזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבת אל-חוסימה.

השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע.אבל סמוך לחצות,לא הרחק ממקום המפגש,חל שיפור במזג-האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי לחשוש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד.שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת.האנשים ירדו מן המכוניות בדממה,עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי.וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות,וגם את אמו של אנרי ממן,בת השמונים.

Share

 סיפור טביעתה של הספינה אגוז,11.01.1961 (חלק-3,המשך) הספינה אגוז

אסון בלב ים-

 

בסוף המסע המייגע הזה,הם נדחסו,לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות,בספינה ישנה זו,ששימשה בעבר כאנית-מלחמה של הצי הבריטי,כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה,איכשהו,להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה,ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.

איש הקשר,חיים צרפתי,ישראלי בן עשרים ושמונה,יליד פאס,קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו.הוא עבד בתנאים קשים מנשוא,אבל לא התלונן.זו הייתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז.כשתסתיים ההפלגה הזאת,הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם ארוסתו המצפה לו בכליון-עיניים.

חיים עזב את מרוקו ב – 1951,ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד.תחילה שירת בצה"ל , כקשר. ב-1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני,שוב כקשר.אחר-כך גויס ל"מוסד",ונעשה,בשל כישוריו ומוצאו,לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר,והשתתף בכל מסעותיה של אגוז מאז ספטמבר 1960.

עכשיו יצא להפלגה האחרונה,הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל,והמחשבה על כך עודדה אותו.

Share

 סיפור טביעתה של הספינה אגוז,11.01.1961 (חלק-4) הספינה אגוז לפני הפלגתה ה-13 והאחרונה

 

הדרמה-

 

הספינה הפליגה ללב ים.בינתיים התפתחה סערה,אגוז,העמוסה-ביתר,נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז,התלויה בחסדי הגלים הענקיים.האסון אירע בשעה שלוש אחר-הצהריים,במרחק חמישה-עשר קילומטר מחוף מרוקו.לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה.לא עברו חמש דקות,ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם.גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה ,ובהם שישה-עשר ילדים,שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים.גם האלחוטן חיים צרפתי,שהיה שחיין מצטיין,היה בין הנספים.הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה.עמיתו,איש הרשת בגיברלטר,קלט את האותות והזעיק עזרה,שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה.רב החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת-ההצלה היחידה.אניה ספרדית,"קבו דה גאטה",חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון,ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.

שלושת סוכני המוסד שפיקחו על המבצע,והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה,לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים.הם יצאו לקזבלנקה,והודיעו ל"בוס" שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין-וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה,לרגלי הרי הריף,שממנו טלפנו, והגיעו ל:מטה בשמונה בבוקר. "הספינה טבעה…איש לא ניצל…"הודיע להם קול אטום.אלכס גתמון,מפקד הרשת,גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים,נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר",הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר,והוא מיהר להעבירה לאפריים רונאל,הממונה עליו שניהל מפריס שלוש רשתות חשאיות-באלג'יריה,במרוקו ובתוניסיה.

רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל,איסר הראל,ראש המוסד,אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.

אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן,והחליף את שלמה חביליו,האיש שהקים את הארגון הסודי ב-1955.עתה ניצב מול כישלון חמור,שלא היה כדוגמתו בימי קודמו.לראשונה,אחרי חמש שנים,של מאות פעולות חשאיות,בתנאים קשים ומסוכנים,נגדעו חיי אדם.

אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960.הוא התחזה לאיש-עסקים בריטי,שהגיע בלווית מזכירתו-פילגשו,אשתו נשארה,כביכול,בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע.לפני כל הפלגה של אגוז,היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו,מציגה את עצמה כתיירת עשירה,ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל-חוסימה. ב- 10 בינואר אחר-הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע,ההפלגה השלוש-עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.

Share

מחנה המעבר "גרנד ארנס"-מרסיי,צרפת

פורסם ע"י admin ב אוגוסט - 24 - 2012 0 תגובה

מחנה המעבר "גרנד ארנס"-מרסיי,צרפתבתמונה הגב' אלינור רוזוולט מבקרת במחנה בשנת 1966

 Camp de Grand Arenas

(בתמונה הגב' אלינור רוזוולט מבקרת במחנה)

 

ביקורה של אלינור רוזוולט במחנה גרנד ארנס במרסיי, אלינור היא אלמנתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט מארה"ב,והייתה ידועה בהתחייבויותיה ההומניטריות ועל השתתפותה בניסוח ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות אדם (1948),וכמתעניינת מאוד בשאלות הנוגעות לפליטים.בזמן מלחמת העולם השניה ורדיפת היהודים תחת השלטון הנאצי ומחנות ההשמדה,היא עודדה את הקמתה של מדינת ישראל הצעירה.

מאז 1946, דרום צרפת הייתה המוקד של ההגירה,ומרסיי הייתה הבסיס העיקרי של הארגונים הציונים.יציאת מצרים ממש. ב-1947 אלו היו ניצולים ממזרח אירופה ממחנות ריכוז נאציים,ב- 1948 את יהודי צפון אפריקה,הספרדים מהווים החלק הארי של הגירה זו.אידיאולוגיה ציונית חדרה מאז שנות העשרים לקהילה היהודית המרוקאית שהיא הגדולה ביותר בצפון אפריקה (263.000 אנשים בשנת 1948 ל 130.000 באלג'יריה ותוניסיה 101.000 )בזרימה של פליטים. היהודים המרוקאים הלכו והתרבו יותר מהאחרים בתוניסיה או במצרים.ההסתגלות לישראל לא תמיד הייתה קלה וחלקם חזרו לצרפת.

מחנה המעבר של Grand Are'nas היה המקום העיקרי לאיסוף לקראת היציאה לארץ ישראל.המחנה שכן ליד לה Cayolle, לא הרחק מ Baumettes,מדרום לעיר.בסיוע ציבורי. המחנה נפתח לפני המלחמה במחצבה לשעבר ושופץ מאוחר יותר על ידי הצרפתים.מאז השחרור,הוא אירח את האסירים הגרמנים הראשונים של המלחמה, וחיילים וייטנאמיים,ולעתים קרובות הם נשארו בצרפת אחרי המלחמה ושימשו ככוח עבודה.
נקודת חובה לקראת הגירה לישראל משנת 1946.המחנה נשאר בתפקידו עד 1966.עשרות אלפים ספרדים עברו בו.התנאים במחנה היו לחיים בסיסיים,החדרים לעתים קרובות היו קטנים למדי,פרט לחולים הרבים שנמצאו בבית החולים במחנה שנשלט על ידי הסוכנות היהודית שאירגנה את היציאה והניפה בו את דגל ישראל, המחנה היה סוג של חדר מבוא ל"ארץ המובטחת ". החבית, הגגות המצחיקים,צריפי המתכת המעוגלת,שתוכננו על ידי האדריכל Pouillon, מסמנים את הזיכרונות של כל מי ששהה שם.
היהודים הם לא היחידים שעברו במחנה.
את החביות האחרונות של גרנד ארנס השמידו בשנת 1973 כחלק משכונות העוני.

 

Camp de Grand Arenas

 

Camp de Grand Arenas

Camp de Grand Arenas

 

 

סרט נדיר-ביקורה של אלינור רוזוולט במחנה "גרנד ארנס"-מרסיי,צרפת. Le camp du Grand Are'nas

 

 

 

Share

סידרה על טביעת ספינת המעפילים אגוז

פורסם ע"י admin ב דצמבר - 30 - 2012 0 תגובה

בס"ד

לרגל יום השנה לחללי טביעת ספינת המעפילים אגוז אשר טבעה בדרכה כשעל סיפונה עולים ממרוקו בשנת 1961  – מובאת כאן הסידרה בשיתוף הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1

 

חללי הספינה אגוז

 

 

"אגוז"-טביעת ספינת "אגוז" (פרק א')

 

 

 

"אגוז"-טביעת ספינת "אגוז" (פרק ב')

 

 

 

 

"אגוז"-טביעת ספינת "אגוז" (פרק ג')

 

 

 

 


 

Share

"כקליפת אגוז"-מתוך הספר "אגוז קבר בהר הזיתים",כתב הסופר והמשורר ראש עיריית בית-שאן לשעבר יצחק קינן הי"ו -
סיפור קצר על טביעת הספינה אגוז:

 

 

אגוז קבר בהר הזיתים 2 אגוז קבר בהר הזיתים קכליפת אגוז 1 1חללי הספינה אגוז קכליפת אגוז2

 

Share

מכתב של ראש מחלקת העלייה בסוכנות בנושא עליית יהודי מרוקו

כעולים פוטנציאלים ומצב הסוציאלי של מי שהושארו מאחור. תחזית העלייה לשנים הבאות.

22.7.1963

לכבוד

מר ל' אשכול – ראש הממשלה ושר הביטחון

ירושלים

מר אשכול היקר,

בהמשך לשיחתנו מאתמול בבוקר, ביררתי עם אנשי העלייה העוסקים בכך, והמקסימום האפשרי שאני רואה הוא, ששנינו נסכם על האטת העלייה ממארוקו בחודשים אוגוסט—ספטמבר—אוקטובר לארבעת אלפים לחודש.

במחצית אוקטובר נפגש שנית ונראה, לאור המצב, מה להחליט לחודשים הבאים.

יחד עם זאת, מוצא אני לנכון להביא בפניך כמה עובדות וגם חרדתי לעתיד הקרוב:

א.      לא נכונות הידיעות ששיעור המקרים הסוציאליים ממארוקו מגיע ל-40%; מסתבר שהשיעור נע בין 12-15%.

ב.      ברם, יש בעיה של קשיי קליטה. לפי כללי העלייה, משפחה שיש בה מפרנס בריא, מעלים את המשפחה גם כשהיא מבורכת בעשרה ילדים, וגם סמוכים על שולחנה הורים זקנים המסוגלים לעבודה.

בזמנו, כשדנו במוסד לתיאום על הגבלות, אינני זוכר שהיה איש במוסד לתיאום שדרש להגביל את העלייה של משפחה בגלל הילדים המרובים של המשפחה.

אולם למעשה, כאשר משפחה כזאת מגיעה לארץ והמסוגלים לעבודה מקבלים עבודת דחק לתקופה מוגבלת, הם נהפכים לטרדנים ולקשיי-קליטה, כי אין הם יכולים לפרנס את המשפחה משכר עבודת דחק, שאף היא נפסקת מזמן לזמן, וממילא נזקקים למוסדות הסעד ומבקשים תמיכה.

הבעיה איננה, איפוא, אחוז המקרים הסוציאליים, כי אם בעיית העלאתן של משפחות מרובות ילדים, שאין בהן אלא מפרנס אחד או שניים.

ג.       אינני יכול גם להתעלם מהאספקט הפוליטי שבדבר ומהאפשרויות שאם לא נחיש את יציאת ההודים ממארוקו תוך זמן קצר, נפסיד הזדמנות זאת.

האופוזיציה במארוקו מתקיפה את המלך בעיתונות בגלוי שהוא מעניק לישראל את היהודים הבריאים ואת החולים והזקנים משאיר במארוקו, והאספקט המעשי הוא: איש מאתנו אינו יודע כמה זמן ישאר המלך בשלטון וכמה זמן יוכל לעמוד בלחץ הקיים ולקיים את המשך העלייה.

יש עוד בחינה מעשית: אם אנו מוציאים את כל היהודים מעיירה, אי-אפשר להשאיר את המקרים הסוציאליים (שאמנם מגיעים ל-15%) ולהפריד בינם ומבין המשפחות.

עלי להפנות תשומת לבך לעוד דבר: בסך הכל מדובר היום על עלייה המונית של כשלושים אלף יהודים. לאחר מכן תגיע העלייה ממארוקו לבערך 1500-1000 לחודש. והשאלה היא, אם נכון הדבר מצדנו להורות בתנאים אלה על האטה, אף-על-פי שאני נכון לכך, כאמור בסעיף א' דלעיל, לאור המתיחות שמצאתי בארץ.

ועכשיו, משהו לקראת העתיד. אין לי שום ספק שגם אם ממשלת רומניה תקיים את ההסדר, נגיע בתחילת השנה הבאה ל-3500-3000 עולים לחודש. כולל רומניה, דר"א, ושארית פליטת מארוקו.

לאחר 5-4 שנים, כשתיגמר העלייה מרומניה, אינני רואה לפנינו כלל מקורות לעלייה, מלבד אם בריה"מ תפתח שעריה, או מארה"ב – קנדה ואנגליה. אני משוכנע שמהארצות הללו אפשר להגיע ל-15 אלף עולים לשנה, ואם ניקח בחשבון עשרת אלפים מארצות נוספות, נגיע ל-25,000 עולים לשנה. זוהי הערכה אופטימית ביותר, ואיני בטוח שהיא ריאלית.

אבל, גם עלייה זו אפשר יהיה לבצע רק אם תהיה לממשלה ולסוכנות היכולת להשקיע בזה כספים רבים בשיפור דרכי הקליטה לדיור בסטנדרט אחר, להלוואות לדיור ולמפעלים וכו'. כל זה יעלה ויכביד על התקציבים לא פחות מהעלייה ממארוקו עם כל המקרים הסוציאליים וקשיי הקליטה שבה. אולם, בלי זה – אין כל סיכוי לעלייה, כעבור ארבע-חמש שנים, ועלינו ליתן דעתנו על כך גבר מעכשיו ולתכנן תכניות לעלייה מארצות המערב, שתלך ותגדל שלבים-שלבים, בהתאם לחומר שהמצאתי לך.

כל זאת מצאתי לנכון להביא בפניך, ואם אתה מקבל את אשר הצעתי בסעיף הראשון במכתבי זה – אינני רואה צורך בישיבת המוסד לתיאום ואביא את הדבר לאישור הנהלת הסוכנות.

בברכה,

ש.ז. שרגאי

ראש מחלקת העלייה

מכתב של ראש מח' העליה


 

Share

פוסטים מאופיינים