ארכיון פוסטים עבור ‘רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש’ קטגוריה

בס"ד

 

"נדודים ודביקות"-כתבה משנת 1963 ר' חיים בן-עטר זצוק"ל -"האור החיים הקדוש" – יום ההילולה ט'ו בתמוז 

 

 

"נדודים ודבקות"-כתבה משנת 1963 ר' חיים בן-עטר זצוק"ל -"האור החיים הקדוש"

 

 

 

 

נדודים ודבקות-ר' חיים בן עטר 2

המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר

פורסם ע"י admin ב מאי - 10 - 2012 0 תגובה

חלק 5

 

בפירושו לבראשית ב (47) הוא מתאר את היחס שבין האל ליקום כיחס שבין העיגול למרכזו, דהיינו, העיגול הוא הקוסמוס שבמרכזו אור האל, אך בעת ובעונה אחת גם מקיף אותו: "ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו",וכשם שמרכז העיגול מצוי במרחק שווה אל כל חלקי העיגול בהתאם לחוקי הגיאומטריה, כך אור האל נמצא במרחק שווה אל כל העולם:"כי באמצעות אורו הנערב ומְקֻוֶה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה"…ונמצא העולם בתוך בוראו ואור הבורא בתוך כל העולם וסובב עולמו".

האור המקיף מושך אליו את הנבראים כתוצאה של תשוקה לבורא המתחוללת בלבם, ומכוח המשיכה של הנבראים לאור המקיף, העולם עומד על קיומו התקין :"ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם, נמצא העולם עומד וקיים".
המשיכה שעליה מדובר כאן אינה משיכת דברים כבדים מלמעלה אל מרכז הכובד, כמתואר בחוק הגרוויטציה, אלא משיכה ממרכז הכובד החוצה למעלה, דהיינו אל האור המקיף. כיוצא בו, אין משיכה זו פועלת על פי חוקי המכניקה אלא על פי המיסטיקה, המחוללת באדם תשוקה לרוחני המוחלט. אמנם התשוקה לבורא היא נחלת כל הנבראים :"כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו".אך היכולת האינטלקטואלית של האדם גדולה יותר:"כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה".

לכן,תשוקת האדם לבורא עזה יותר, כפי שנראה מן התיאור הבא :"יש לך לדעת שאין תשוקה בעורם ערֵבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקֻוָה לנבראים ובפרט הרוחני=(כלומר לאדם) המכיר ויודע בחינת אור האלהית כהתדבקות באורו ית'=( יתברך)"(48). יש לתת את הדעת לשרשרת הפעלים האלה, שבהם מסתמן תיאור אנתוסיאסטי מובהק, והיא הנותנת שרחב"ע מגלה זיקה רבה למיסטיקה, כפי שצוין לעיל.

לסיכום ייאמר, כי משימת מאמר זה היא, כאמור, דיון בתורת המוסר של רחב"ע תוך הסתמכות על דבריו בעניין זה, ללא סטיות מיותרות. אולם חרף הדברים הרבים שהובאו מכתביו, אין כאן שום יומרה להתגדר במיצוי משנתו במלואה, ויש להניח, כי עשויים להימצא בכתביו עוד הגיגים בנושא שלא עלו, אם משום הימנעות מהרחבת היריעה יותר מן הצורך, ואם משום חמקותם מן העין, כפי שקורה במחקרים רבים.

הנקודה הראויה כאן לתשומת לב היא, שזיקתו של רחב"ע למקורות קודמים, כפי שראינו, אינה מבטלת כמה מחידושיו המקוריים, שמהם יצוינו רק שלושה :א) עמדתו הסובלנית כלפי המוסר התועלתני, שביסודו הוא חילוני. ב).ההכרה בתשוקה המינית כגורם טבעי שאינו בר כיבוש, אלא רק במגע רוחני עם האלוהות. אמנם גם חז"ל הורו :"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב ע"ב), אך המגע הרוחני=(השגת האלוהות) שאליו מתכוון רחב"ע יסודו בהתבוננות שכלית שהיא נחלת בני עלייה בלבד. מכאן שהוא נותן גושפנקא לסלחנות לגבי יצר המין כשמדובר בפשוטי העם. ג) ניסוחיו הרוויים מידה של התלהבות בנושא אהבה ודביקות.
.

המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר

פורסם ע"י admin ב מאי - 10 - 2012 0 תגובה

חלק 4

יראת העונש, לדעתו, היא אמצעי להשלטת חוק וסדר, שהרי מקורה בדין, לפיכך המנהיגים אוחזים בה כדי לאכוף את החוק. הראיה לכך היא עצת יתרו למשה לבחור במנהיגים יראי אלוהים, המשתמשים ביראת העונש שמקורה בדין :"ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת העונש"(34 ). מדבריו כאן עולה, שיש היבט חיובי ביראת העונש, ואמנם במקום אחר הוא טוען בפירוש, שיראת העונש היא בחזקת מצווה מן התורה לכל אדם מישראל, משום שמחמת אימת הדין שלאחר המוות מתרחקים מן החטא :"ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין"(35).

לבד מהערות בודדות אלו על ההבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות, אין הנושא הזה עולה עוד בכתבי רחב"ע. הדיון נסב יותר על היחס בין יראה לאהבה, תוך הפלגה בשבח האהבה, ויש להניח, שכוונתו ליראת העונש. באופן כללי הוא מחזיק בדעת הראשונים, שהעובד מאהבה שכרו כפול מזה העובד מיראה :"כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה"(36).

ברם, העובד מאהבה בלבד, לדעתו, עלול להקל ראש בחטא מתוך מחשבה שהבורא יתייחס אליו בסלחנות בשל הקרבה ביניהם :"כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו". חשש למחשבה זו אצל העובד מאהבה בלבד מוצא את חיזוקו במקובל בקרב ידידים המתייחסים זה לזה בסלחנות :"כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים", או כאב המפנק את בנו, אף אם התנהגותו אינה ראויה :"כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו". אפילו משה רבנו נכשל במחשבה זו, כי בשל קרבתו לאל זחה עליו דעתו לדחות את השליחות שהוטלה עליו, ולעתים אף הטיח דברים כלפי מעלה, כגון :"למה הרעות", "והצל לא הצלת את עמך"(שמות ה כב-כג) {37}.

מפאת חשש זה ראתה התורה צורך לכרוך יראה ואהבה בכתוב אחד, על מנת להורות, שאין די באחת מהן, אלא בשילוב שתיהן, והזיקה ביניהן היא כאותה זיקה שבין שתי המעמדות-"בית יעקב", ו"בית ישראל" כמרכיבים של האומה. השם-"בית יעקב" הוא כינוי לפשוטי העם העובדים מיראה בלבד, והשם-"בית ישראל" הוא כינוי לבני העלייה העובדים רק מאהבה(38).

לכן התורה פונה לפשוטי העם בלשון אמירה ("כה תאמר לבית יעקב") {שמות יט ג} המביעה רוך ואהבה, כדי לרמוז להם שאין די ביראה, אלא יש לשאוף גם לאהבה. לעומת זאת היא פונה לבני העלייה בלשון קשה כגידים ("ותגיד לבני ישראל") {שם}, בנימה של איום ההולמת את היראה, להורות להם, שיש לצרף לאהבתם גם יראה(39). אמנם סימון היראה במעמד הנחות, כפי שמשתמע מן הדברים, מלמד על נחיתותה, אך חרף זאת היא בת לוויה חיונית, שבלעדיה אהבה צפויה להיכשל.

כיוצא בזה, הוא מוסיף, שאמנם היראה היא הישג גדול, אך ערכה פוחת יחסית לאהבה :"שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתא=(דבר קטן)"{40}. לפי נוסח אחר, היראה היא מעין שער כניסה לאהבה, שבלעדיו אין להגיע אליה :"מן הנמנע שישיג המשיג בחינת אהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד זה השער לה'(תהילים קיח כ)"{41}.
השם "שער" הוא כינוי כאן לספירת מלכות, יש לנו, אפוא, זיהוי היראה עם ספירת מלכות כתפיסת הזוהר(42).

אשר למהות האהבה הרי הוא נוטה להבהיר שלוש דרגות הידועות מן המציאות האנושית. במאמר אחד הוא חוזר על חלוקה זו בשלושה נוסחים. נתייחס כאן רק לנוסח אחד, שבו הוא קובע שלוש אמות מידה לאהבת הבורא : הרגש, הצורך והשיעור.

דוגמה לאהבה שמקורה ברגש היא התשוקה המינית שאינה ניתנת למידת האיפוק , שאדם נוקט בחשק למאכל ומשתה. עוצמתה של אהבה זו רבה במיוחד כשמדובר באישה יפה, ולאהבה כזו התכוון הכתוב :"ואהבת את ה' בכל לבבך"(דברים ו ה).
כי הלב הוא מקור הרגש. אלא שאהבה כזו אינה מתעוררת מעצמה , אלא רק כאשר האהובה מוכרת לאוהב. לכן התורה הוסיפה על הרגש=(בכל לבבך), גם את הצורך=(ובכל נפשך). נפש במובן קיבה. הצורך הוא, אפוא, הרעב והצמא המתעורר מעצמו, באשר אינו תלוי ברצון. פירושו של דבר, שאהבת האל צריכה להיות עזה כשל אהבת האישה, ומתעוררת מעצמה כדוגמת החשק למאכל ומשקה :"והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה".

אולם שתי הדרגות הללו הן מוגבלות. אהבת האישה ואהבת המזון חולפות מייד עם בואן על סיפוקן :"והנה שתי הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער (יש לגרוס:"המשתער" מלשון שיעור=מוגבל) והתגדר שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל החפץ בו וכמו כן תאוות לבו אחר גמר מגשה דרך גבר בעלמה". לפיכך הוסיפה התורה: "ובכל מאודך" (שם) כשהמשמעות היא ללא שיעור, כדוגמת אהבת הממון שאין לה שיעור :"כי כשאהדם מגיע לקנות קניין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות…יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל"(43)

קיצורו של עניין, אהבת האל ראויה להיות אהבה עזה כשלאהבת האישה, מתעוררת מאליה, ללא מקדמת חסד מצד הבורא, כדוגמת הרעב לאוכל המתעורר מעצמו, ללא גירויים חיצוניים כאלה המעוררים את האהבה לאישה. ואהבה ללא שיעור כאהבת הממון. אף שמדובר כאן בשלוש מידות של אהבה, כל אחת לעצמה, הרי לגבי האל הן חוברות יחד למידה אחת.

לא בכל הדיון על האהבה נוקט המחבר המחשה מן הסוג הנ"ל, אלא הוא נוטה לנסח את דבריו בתיאורים ספוגי מיסטיקה. כך למשל, הוא מגדיר את אהבת האל כמעט בלשונו של "חבות הלבבות" :"האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב". זוהי אהבה לשמה, ללא לשם תכלית אחרת :"לא לצד שום פנייה אלא לעשות מצות ה'", ולא זו הלבד, אלא יש להכיר טובה לבורא שאהבתו מסבה תענוג רוחני לאוהב :"עלינו לשלם שכר לאלהינו ב"ה=(ברוך הוא) המטעימנו עריבות נעימות מתיקות, אהבתו בלבנו"(44), ואהבה היא האמצעי לדביקות:"על ידי האהבה אדם מתדבק בה'(45)". כפי שניתן להבין, תיאור האהבה כאן ספוג נימה אנתוסיאסטית. ניסוחים מסוג זה מלמדים על נטייתו של רחב"ע למיסטיקה{46), כפי שנראה במאמר הבא העוסק בדביקות.

המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר

פורסם ע"י admin ב מאי - 10 - 2012 0 תגובה

חלק 3

ימינו) :"מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחי'=(בחינת) החושב"(23) . תפיסה פסיכולוגית זו ידועה ממקורות קדומים(24), ואין בה משום חידוש.

אמנם, התשוקה המינית כנטייה טבעית אינה ניתנת לכיבוש, כי "כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו", אולם, לרשות האדם מישראל, שזכה לאפוטרופסות אלוהית, עומדת עוד דרך אחרת, והיא "השגת האלוהות" והתדבקות בה; ובכוחה של דביקות זו הוא יגבר על נטייתו הטבעית: "משא"כ=(מה שאין כן) אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת האלוהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי כשיסכים איש מישראל להתדבק בה' אלה' ישלוט בטבעו"(25).

בהמשך הוא מאשש את דעתו בנוסחה פסיכולוגית הקובעת את הרצון במוח, בניגוד לחשק שמקורו בלב. לפיכך כיבוש התשוקה המינית תלויה ברצון, או ליתר דיוק במוח.:"ודיכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ…הגם שיחמוד"(26) . פירושו של דבר, שפעילות שכלית משחררת את האדם (מישראל) מייצר התאווה. המחבר הולך כאן בעקבות רמב"ם הקובע, כי העיון משחרר את האדם ממאבק היצר(26ב). ראוי להעיר ,שהנימה הלאומנית המסתמנת כאן בדברי המחבר, יסודה בכתוב המתפרש(ויקרא יח א-ה)

הפרישות מחייבת להדחיק את להט התשוקה גם בזיווג המותר מן ההלכה, משום שהאדם עלול למצוא היתר לארוטיקה בזיווג שנחשב למצווה, וזיווג ארוטי הוא בבחינת ניצחון החפץ על הרצון, וליתר דיוק ניצחון הרגש על השכל. על האדם, אפוא. לנהוג בשעת התייחדות עם אשתו כאילו הוא מקיים מצווה מסוג המצוות שאינן כרוכות בריגושים :"אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה כמו שמתעטף בציצית…וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו"(27).

באחד מפירושים הארוכים הוא מציין שלוש דרגות בניאוף. א). ניאוף-פשוטו כמשמעו, כלומר, זנות. ב). זרע לבטלה, או קרי לילה. ג). משגל כשר, לפי ההלכה, אך מלווה בלהט התשוקה :"שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות זרות". הוי אומר, שארוטיקה בזיווג הכשר, דינו כדין נואף(28).

בשני מקומות הוא קובע, שעיצוב אופיו של הנולד מושפע מהתנהגות ההורים בשעת התשמיש, וכצפוי מודגשת בעיקר התנהגות הגבר. במקום הראשון כשהוא עומד על חטאו של ראובן עם בלהה (בראשית מט ד). זהו מאמר ארוך ומפותל תוך הסתמכות על מקורות רבים. כאן נסתפק בנוסח דבריו הנוגעים לענייננו :"וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמייא נחית=(הנולד יורד קדוש מן השמים), ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע"(29). כאן אינו מבהיר את משמעות הרע, משום כך עלינו לפנות למקום הבא, שבו הדברים ברורים יותר.

בפירושו לכתוב-"אשה כי תזריע"(ויקרא יב ב) הוא מנסה להסביר את השימוש בפועל-"תזריע" במקום הפועל-"תלד". נביא שוב את נוסח דבריו כאן :"כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע ימשיך לזרע הנפש אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה"(30).קרוב לודאי, שבצירוף-"מחשבות רעות ומזוהמות" הוא מתכוון לריגושים בשעת התשמיש.

נחתום את סעיף זה בהתנזרות משיחות חולין. דבריו הקצרים של המחבר בעניין זה מתייחסים ללימוד תורה-נושא שעליו מרחיב את הדיון, ובין היתר הוא מעיר, שהעיסוק בתורה מחייב להימנע משיחות על דברים בטלים. הטעם לכך הוא, שהפה הוא כלי שרת בלימוד תורה, לפיכך דינו כדין כלי קודש, שאין לחללו בדברי חולין:"כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש…ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול"(31) מילת הריבוי-"אפילו" באה לשלול, כדבר מובן מאליו, שיח בתחומים בלתי מוסריים, כגון רכילות וכד'..

לחיזוק הרעיון הוא משתמש בהסבר אטימולוגי לגבי השמות- "פֻוָה","פוני"- משפחה משבט יששכר(במדבר כו כג), וכידוע בני יששכר מוחזקים במסורת כיושבי אוהלה של תורה(32א). השם פֻוָה בנוי מהמילה-פה ומהאות ו' שהיא אחד משמות ספירת תפארת- מקורה של תורה שבכתב. משמעות השם-"פוה, היא, אם כן, פה לומד תורה. השם- "פוני" משמעותו לפנות. ההסבר המתקבל מכל הפירוש האטימולוגי הזה הוא, הפה הלומד תורה, יש לפנותו משיחות חולין(32ב). התפיסה העולה מכל הדברים האלה היא,בעצם, פרישות הדיבור הידועה מכתבי מוסר אחרים.

ד'. יראה ואהבה

הדיון הרחב על הנושא הזה במקורות ובמחקרים הוא מן המפורסמות שאינן טעונות ראיה, לכן,הצורך להתייחס למקורות הרבים ולספרות המחקרית הענפה העוסקים בו אינו מתבקש כאן. המשימה במאמר זה היא אך ורק לעמוד על תפיסתו של רחב"ע, תוך בדיקת השפעה של מקור זה, או אחר, על משנתו בנושא זה.

בעקבות דברי הזוהר הוא עורך הבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות. הראשונה מסומלת בשם אלוהים כספירת הדין, והשנייה מסומלת בשם "שמים" המשקף את הבריאה. מכאן, שהתבוננות במעשה הבריאה מעורר התפעלות לנוכח גדולתו של האל, ומהתפעלות זו מתחוללת באדם יראת הרוממות :"כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו…תתלהב הנפש וירא מגדולתו". אם כן, יראת הרוממות נובעת מקונטמפלציה שכלית, ובכך היא עולה על יראת העונש, כפי שנראה מדבריו :"וזו יראה פנימית ומעל'=(ומעולה) מן הא'.(הראשונה)"(33). אף על פי כן, אין המחבר אומר דבר בגנותה של יראת העונש.

המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר

פורסם ע"י admin ב מאי - 10 - 2012 0 תגובה

חלק 2

 

שנאה סמויה :"שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו ויחדל מדעת מצבו הטוב" (12). היוצא מזה הוא, שכל רגש שאינו אהבה הוא שנאה, שהרי גם נקיטת עמדה של אדישות כלפי הזולת יש בה משום שנאה סמויה. במילים אחרות, כדי לדחוק את השנאה, צריך לטפח אהבה.

ב). הענווה
על דברים א א הוא מעיר, כי שמות המקומות הנזכרים בכתוב הם משל למידות המוסר, למשל השם מדבר רומז למידת הענווה, לפי האמרה התלמודית :"לעולם ישים אדם את עצמו כמדבר" [13], חניית בני ישראל במדבר לשם קבלת התורה רומזת על הקשר שבין הענווה לתורה, המחבר קובע שהזכות לקבלת התורה הייתה מותנית בשלושה דברים, אחד מהם הוא הענווה :"ועניין ב' הוא השפלות והענווה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו וגו' (14)".

היחס שבין הענווה ללימוד תורה הוא כיחס שבין אמצעי למטרה. הרעיון הזה גלום, לדעת המחבר בהיגד :"עקב תשמעון"(דברים יז יב). המילה "עקב" רומזת לענווה, והפועל "תשמעון" מתפרש כהישג בלימוד תורה :,שיהיה אדם הולך…בענווה ושפלות ואז ישכיל…שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה"(15).

ברם, הענווה אינה נובעת מתחושת התבטלות, אלא, :"ענווה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס". ענווה שמקורה בתסביך נחיתות מונעת מן האדם למלא את ייעודו הרוחני בחינוך, כשמדובר באיש הרוח, כי הוא עלול למצוא צידוק בענווה מסוג זה להשתמטותו מן המשימה של מוכיח בשער :"ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים…ולא ישתמש בענווה בעניין זה"(16).

כיוצא בזה, הענווה מתוך רגש התבטלות, לדעת המחבר, טמונה בה התחסדות המצדיקה רפיון בשעת מבחן. למשל, כשאדם נתבע לנהוג על פי הכלל :"ייהרג ואל יעבור", עלול למצוא צידוק מוסרי תוך הצטנעות שאינו ראוי לקדש שם שמים ברבים. על מצטנע כזה, שנראה למחבר כמתחכם, נאמר :"אל תהי חכם בעיניך"(משלי ג ז). הוא מביא דוגמה לעניין זה מן המסופר בתלמוד על ר' אבא שבחר במוות במקום לבצע עבירה, אף שאין בה משום חלול השם, ובכך הוא קידש את השם :"ואפילו יבוא לידו כאותו מעשה דר' אבא שצריך ליהרג ואל יעבור שלא יחשוב עצמו חכם לדבר זה"(17).

ג' הפרישות

נושא זה זוכה לדיון רחב יותר בכתבי רחב"ע, וכאן ראוי להעיר, שבדיון רחב זה אין זכר לפרישות החברתית שמקורה בחיבור-"חובות הלבבות", ובחבורים מאוחרים יותר.

המחבר סבור, שהדרך המובילה לפרישות כרוכה בטיפוח תודעה בדבר פחיתותן של הנטיות הטבעיות, תוך הבנת היחס שבין הרוח לחומר כיחס שבין עיקר לטפל. מכאן ואילך האדם אמור להבין, שצורכי הגוף היצוק מחומר נועדו להסב הנאה לגוף בלבד כאובייקט טפל :"בהבט ובהתבונן אדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות …המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם"

פחיתותן של התאוות הגשמיות ברורה לנוכח העובדה שעם סיפוקן חולפות כהנאה רגעית. כך, למשל, התשוקה למטעם כלשהו חולפת מייד לאחר שבאה על סיפוקה. ואותו מטעם, לא זו בלבד שאינו מגרה עוד, אלא אף מעורר בחילה :"כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד(יש לגרוס "בלבד")שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כרסו אלא שמואס בו". תודעה מוסרית זו היא המקרבת את האדם לפרישות המוגדרת בפי המחבר "כעבודת קודש ערבה ונעימה"(18).

סיפוק צורכי הגוף יותר משנחוץ לקיומו הוא בבחינת ריבית האסורה. זוהי, לדעתו, משמעות הכתוב :"ובמרבית לא תתן אכלך"(ויקרא כה לז). המילה "מרבית" גזורה משורש רבה ומתפרשת גם כריבוי וגס כריבית. הנאה גשמית מופרזת מאפילה על אורותיו הרוחניים של האדם :"כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאווה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש". הגוף והנפש צרים זה לזה :"כשזה קם זה נופל"(19,א) לפיכך אדם החותר לקראת שלמות מוסרית נתבע להדיר את עצמו, לא רק מן האסור, אלא גם מן המותר, לפי העיקרון הידוע :"קדש עצמך במותר לך"(יבמות מ ע"א). דהיינו, דיכוי מאוויי הגוף ככל שניתן:"להרחיק ממנו כל אשר תאווה נפשו=(הכוונה לנפש הבהמית) אפילו דברים שאין בהם איסור"(19).

בדיונו של רחב"ע בתורת הנפש הוא נוקט, לעתים, עמדה השוללת את הגוף. נתייחס כאן למקום אחד בלבד שבו הוא מכנה את הגוף בשם "שקע ארורות", על פי המילה "שקערורות" (ויקרא יד לז) . משמעות הכינוי היא, בתוך הגוף שקוע יצה"ר. בהמשך הוא מפרש אלגורית את שמות התואר-"ירקרקות", "אדמדמות", שבכתוב הנ"ל, כפתויי החיים שאליהם נוטה הגוף, ולבסוף הוא חותם את פירושו ברעיון, שהגוף הוא בית נגוע הטעון הריסה ותיקון (20). עיקרו של דבר, המוסר הסגפני מתבטא בשעבוד נטיות הגוף לשם חיזוק הנשמה :"כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעה"ז ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה…להגדיל הרוחניות"(21). אך, כאמור, דיון זה שייך לתורת הנפש שאין זו מסגרתה.

אחת הנטיות הטבעיות של האדם היא התאווה המינית, שמהחבר מתייחס אליה כמכשול גדול בתהליך הפרישות, ודיכויה הוא מעבר ליכולתו של כל אדם, למעט יחידי סגולה המסוגלים לכך :"איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו…דבר זה מושלל מהדעת…אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונ'=(ברצונם) לשלול החפץ בזה"(22). שני דברים, לדעתו, עשויים לסייע לאדם לדכא את התשוקה המינית. א). הרחקת ראייתו מן המין היפה, ב). הימנעות מהרהורים,=(פנטזיות בעגה של

——————–

דר' דן מנור לוגסי

המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר

פורסם ע"י admin ב מאי - 10 - 2012 0 תגובה
המוסר בכתבי ר'חיים בן עטר (רחב"ע להלן) מאת-דר' דן מנור
חלק 1הגיגיו החשובים של רחב"ע בתחום המוסר נדונים, בעיקר, בשני חיבוריו הפרשניים למקרא. א). "אור החיים (אוה"ח להלן)-פירוש על התורה, וארשה תרכ"ב. ב). "ראשון לציון"- פירוש לספר משלי, ירושלים תרע"ה. אין כאן, אפוא תורת מוסר ערוכה וסדורה בחיבור מיוחד ושיטתי, כדוגמת חיבורי מוסר קלאסיים מסוגם של "חובות הלבבות" לר' בחיי, או "ראשית חכמה" לר' אליהו די וידאש ואחרים, אלא היא שזורה בהקשרים פרשניים שונים. כצפוי פרשנות מסוג זה טומנת בחובה, לעתים, קושי לגבי ההבחנה, לא רק בין צו מוסרי לצו הלכתי על פי תפיסתו של הפרשן, אלא אף בין מה שמוגדר אצלו כמוסר הטרונומי, שתועלתו בצידו, לבין מוסר אוטונומי המתבטא בפרישות ובסגפנות כאמצעי לשלמות דתית. אף על פי כן יש שהמחבר חש צורך להעמיד את הקורא על ההבחנה שבין מוסר להלכה, כפי שנראה בדוגמאות הבאות.

על הפסוקים הראשונים בספר משלי הוא מעיר, כי השימוש בשמות הפועל :"לדעת, "להבין" (משלי א ב) מלמדים, שאין כוונת הספר לקבוע הלכה, משום שקביעת הלכה מחייבת לנסח את הדברים בציווי :"דע, "הבן",וגו' :"כי אם הוא מצווה לאדם היל"ל (היה לו לומר) דע חכמה ומוסר והבן וגו', ובכן בכל הכתובים מדוע אמר לשון זה לדעת להבין" (1).

מכאן, לדעתו, שכוונת הספר היא, להציב ערכים יסודיים המעצבים את אופיו של האדם, למשל החוכמה היא מעין השכלה יסודית המחלצת מסכלות , ומטפחת תודעה מוסרית :"כי האדם צריך שידע מתחילה החכמה שלא יהיה כסיל…אחר שתהיה לו החכמה אז מצד החכמה יהיה המוסר"(2).

אכן, אין מדובר כאן בחקירה עיונית, או במוסר סגפני שעליו נדון בהמשך, אלא, בחוכמת חיים ובמוסר תועלתני :"פירוש המוסר היא התבוננות בשכל לדבר הראוי לו ולשאינו ראוי וזה אינו דבר מגונה" (3). דהיינו, המוסר התועלתני הוא בבחינת-"הכרח בל יגונה". משום שהוא כפוי על ידי גורמים חיצוניים. כאן ראוי להעיר, שדעת המחבר משקפת נכונה את מגמתו של ספר משלי (4). נביא כאן דוגמאות אחדות, שבהן ניתן גילוי למוסר ההטרונומי בעל התועלת.

בפירושו לבראשית מז כט הוא מעיר, שבקשת יעקב למצוא חן בעיני יוסף רומזת על חובת יוסף לזון אותו, כחובת כל בן לזון את אביו (5). אבל העובדה, שיוסף כלכל ,לא רק את אביו, אלא גם את כל בני משפחתו, יסודה בנורמה חברתית :"וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראת' (ולראותם) חסרי לחם ומזון" (6). אין זה, אפוא, מוסר אוטונומי שיסודו בצו המצפון, אלא מוסר שיסודו בלחץ חברתי.

כשיתרו שמע מפי בנותיו את הסיפור על האיש שהטיב עמן, הוא נזף בהן על כל שלא הזמינוהו לסעוד בביתן(שמות ב יח-כ), ולדעת המחבר, יתרו הוקיע את התנהגות בנותיו כבלתי מוסרית :"שמקפיד על זמן שעזבוהו…וטעמו כי אינו מהמוסר שיעשה עמהן איש נכרי חסד ויבואו ויניחוהו לעמוד בחוץ" (7). מובן מאליו שמדובר כאן בנימוס מקובל , ולא במוסר במובן פילוסופי.

המחבר מוצא בשאלת יוסף לשרי המשקים והאופים (בראשית מ ז ) טעם לפגם, לכאורה, אם נשפוט לפי גינוני מלכות :"כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים". אך כיון שיוסף היה חדור תודעה על ביטול הפער בין המעמדות בבית כלא, לכן הוא לא חש צורך לנהוג לפי נימוסי חצר : "לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שווין…ולצד זה לא חש לגדולתם" (8). זוהי דוגמה מובהקת למוסר הטרונומי, שהרי המצפון מחייב לגלות רגישות כלפי מעמדם של השרים, אף אם ירדו מגדולתם; כדוגמת הלל שגילה רגישות רבה לגבי עני בן טובים, אף שכללי הנימוס אינם מחייבים אותו לכך (9).

די בדוגמאות הללו, כדי להראות שהמחבר מבחין בין מוסר הטרונומי שיסודו בכבוד ויוקרה בהתאם לאמרה "noblesse oblige,=(אצילות מחייבת)",או בתועלת חומרית, ושעליו הוא אומר : "כי אינו דבר מגונה", לבין מוסר אסקטי משולל תועלת שיסודו בצו פנימי, ותובע מן האדם לדכא כליל את נטיותיו הטבעיות, לטפח ענווה תוך דיכוי הגאווה, אהבה תוך דיכוי רגש השנאה, איפוק במקום מתן פורקן. מובן שמדובר כאן על תהליך הכרוך במאבק נפשי רצוף. נדון כאן רק בנושאים אחדים הבולטים ביותר בכתבי רחב"ע.

א). השנאה

השנאה היא אחת הנטיות הטבעיות בנפש האדם, בין אם היא סמויה, או גלויה. הסמויה היא זו שקיננה בלב האחים ליוסף עוד לפני סיפור החלומות. בעטייה של שנאה טרומית וסמויה זו הם גילו אטימות כלפי יוסף שסיפר לתומו את חלומותיו, לא מתוך רגש של התנשאות, כפי שהבינו, אלא על מנת לזכות מצידם למשפט הוגן :"ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים, ולצד שקדמה שנאה…בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם"(10). מכאן ואילך החלו האחים להתייחס ליוסף בשנאה גלויה המתבטאת במעשים. הוי אומר, ששנאה סמויה מולידה בסופו של דבר שנאה גלויה.

שנאה סמויה מתבטאת גם בהתעלמות מקיומו של הזולת. זוהי, לדעת המחבר, משמעות הכתוב :"לא תשנא אחיך בלבבך"(ויקרא יט יז) :"שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא …לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו(של הזולת) אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא אחיך בלבבך"(11). גם יחס של ביטול כלפי הצלחתו של הזולת היא

תורת החסידות גם במרוקו – 2

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

אגדות רבות נרקמו סביב הקשר העמוק בין הצדיקים 

רבי חיים פינטו זצ"ל

רבי חיים פינטו זצ"ל

 

חסידים מספרים שפעם שח הבעש"ט לתלמידיו בכל לילה כשאני מתעלה בעלית נשמה למתיבתא דרקיעא אני מקדים את כל צדיקי דורינו למעט צדיק אחד מן המערב שמקדימני תמיד לכל מקום בואי אומרים לי זה עתה יצא מכאן חיים בן עטר.

בספר נתיב מצוותך נאמר "ורבינו הקדוש בעל אור החיים אמר עליו מרן הבעש"ט שנשמתו מרוח דוד דאצילות ובכל לילה שומע תורה מפי הקב"ה ורום קדושתו אי אפשר לתאר והיה מיודעי המרכבה וגילוי נשמות ומדרגות ברוח הקודש אמיתי ומרן הבעש"ט היה נפש דדוד דאצילות והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח ותתגלה הנשמה דאצילות ותתגלה הגאולה האמיתית"

בשנת תצ"ה כשעלה רבי חיים בן עטר לארץ ישראל ביקש הבעש"ט לעלות אף הוא לארץ בכדי לפגוש את הצדיק ולהגשים את תוכניותיו. פנה הבעש"ט לגיסו שיקדים אותו בעליתו ארצה וכן גיסו הנודע רבי גרשון מקיטוב עלה לארץ ולמד בישיבתו של אור החיים בירושלים וזכה להיות איש הקשר בין הצדיקים.

מספר מכתבים ביניהם התפרסמו, הצגנו קטע ממכתב שהודפס בספר תולדות יעקב יוסף על מנת להמחיש הקשר:

ב"ה א' חוקת תק"י בי"ת פעיה"ק צפת תובב"א

שלום וברכה אל כבוד קדושת מר גיסי האחד הוא החכם השלם והכולל חסידא קדישא נר ישראל העמוד הימני פטיש החזק רבן של כבה"ג יציבא בארעא דישראל וכו" וכו" וכו" כש"ת מורנו ישראל בעש"ט איתן מושבו בק"ק מז'יבוז' יצ"ו שיחיה עד ביאת ינון בב"א נסי"ע

קיבלתי מכתבו הק' ושמחתי בשלומו הטוב וב"ב וח"י ונתתי שבח והודיה להשי"ת וכן גם אני וב"ר גיסא יקירא כולנו ב"ה בריאים דשנים ורעננים עומדים שוכנים על אדמת הקודש לפני השם ברוך הוא ומבורך.

רשאית הודיעך לכה"ג מיד"נ הרב הגדול והנורא שר התורה תורת השם צדיקו של עולם בוצינא קדישא גאון אמיתי איש אלוקים וכו' וכו' מוהר"ר חיים ן' עטר ס'ט שיחיה נצח שגם הוא הק' קיבל גיה"ק ושמח בהם שמחה רבה כיאות אבל פקד עלי לשוב לשמו כי לא יעשה עוד ככה לעלות כי אין אנו מטבילין אלא פעם אחת דווקא ודי למבין ואם כבוד קודשו רוצה לראותו פעם אחר פעם יוכל לראותו על אופן כל והסימן ההנה השם רוכב על עב' כל ודווקא בליל ש'ק ובסימן עוד ינובון בשיבה עד כאן לשונו הקדוש והטהור וכו'

אברהם גירשון קיטוור

שלמא רבה יסגי לבר יח"י ולכל המסתופפים בצל קודשו צילה דמהימנותא שלמתא הנ"ל

במכתב זה אנו עדים על קשר עמוק בין הצדיקים אשר מתראים מפעם לפעם במתיבתא דרקיעא

רבינו אור החיים שם את הדגש על אהבת השם ועבודה מתוך שמחה אמונה פשוטה והתשטחות על קברי צדיקים וכו"

הנה קטע מתוך ספרו אור החיים הקדוש כדוגמא למאמר חסידות נלהב בעניין מיתת נדב ואביהו "שהגם שהיו קרובים למיתתם לא נמנעו מקרוב לדבקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם והבן ובחינה זו אין מכיר אכותה וכו' "

במשך אותה תקופה זרחו במרוקו החסידית אורות רבים אשר דרכם כדרכי הבעש"ט והחסידות.

רבינו יעקב אבוחצירא, רבינו יעקב פינטו, רבינו חיים פינטו, רבי דוד ומשה ועוד

רבי יעקב אבוחצירא כתב חמישה ספרים בספרו מחשוף הלבן כולו בוער חסידות אמונה פשוטה לצד גאונות קבלית אדירה אף הוא שם את הדגש על התקשרות לקב"ה תוך שמחה התבודדות והשתטחות על קברי צדיקים.

רבינו פעל להחדיר רוח חיים ביהודים הפשוטים שאותם אהב מכל העריץ תמימות ואהב את האמונה הפשוטה.

המלובן רבינו יעקב היה מותר במופתים ובשבירת גבולות הטבע מעבר לשכל האנושי. תפילותיו הארוכות והשתפכויותיו ידועות לכל, את תלמידיו ובניו הדריך הצדיק להשקיע בתפילה ובדבקות הבורא מתוך תמימות וכן בניו וממשיכי דרכו עד הקדוש הבבא סאלי היו פועלים באותה הדרך.

הצדיק הבבא סאלי היה מרבה בהתוועדויות ובהילולות תוך כדי השראת רוח חיים של אהבת השם שמחה ואמונה פשוטה על כל באי ביתו.

מסופר שכשעלה לארץ התגורר הצדיק ביבנה באחד השבתות שמע מהרב של הבית כנסת צליל של זלזול בבעש"ט ובדרכו, מיד עם צאת השבת ארז הצדיק את חפציו ועקרו הוא ובני ביתו את מגוריהם לנתיבות שנשאל לפשר הדבר התבטא: עיר שמזלזלים בקדושים כאלה אסור לשהות בא אף יום אחד

מסופר מפי חתנו רבי דוד יהודיוף שהספרים ליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב וליקוטי תפילות לרבי נתן מברסלב מעולם לא ירדו משולחנו.

לרבים ציווה לקרוא את התיקון הכללי הידוע מרבי נחמן מברסלב כתיקון על חטאם וכן פעם התבטא לפני חתנו על בעל הספר ליקוטי מוהר"ן הצדיקים הללו יוציאו את השכינה מהגלות.

בדרך זו הלכו רוב חכמי צפון אפריקה והנחילו אותה לדורותיהם וכן רבני משפחת פינטו הידועים הלכו בדרך זו בצורה מובהקת ביותר אך קצרו המון יריעות

מסופר על רבי חיים פינטו שעל אף גדולתו הרבה בתורה פשט וקבלה כאחד היה מכתת רגליו שנים על גבי שנים ללכת מכפר לכפר ומעירה לעירה על מנת לקרב עוד יהודי ועוד יהודי חשיבות רבה הקדישו הצדיקים ליהודים התמימים לדרכי עבודתם לגילוי לב אשר במעשיהם וכן פעל בהשתטחות על קברי צדיקים ובהזכרת שמותם

אודות לקשר החסידי אשר במערב וכן על חכמי משפחת פינטו וכו' נרחיב בהמשך אי"ה

לסיום הבאנו קטע מספר שנכתב ע"י החכם רבי יהודה מיניני הכהן בספרו כל יהודה שהודפס בג'רבה בו הוא מספר בערבית איך על ידי ספר ליקוטי מוהר"ן תבוא הגאולה

user posted image

תורת החסידות גם במרוקו – 1

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

בס"ד

 

ישראל אביחצירא הבבא סאלי זצוק"ל

חסידים במערב: תורת החסידות גם במרוקו

החסידות אותה הנהיג רבי ישראל בעל שם טוב נתפסת כאשכנזית. ככזו שבאה מארצות אירופה. במאמר הבא ובאלו שיבואו בהמשך נציג ראיות נדירות והיסטוריות על זרם החסידות במרוקו, על הקשר של גדולי עולם ממרוקו לאנשי החסידות ולהיפך.

מאמר ראשון בסדרת 'חסידים במערב' ר' ישראל פינטו

"אמתי קאתי מור לכשיפוצו מעינותך חוצה"

אורו של משיח שהתחיל להתנוצץ בימיו של הבעש"ט חוצה יבשות.

ההבטחה האלוקית שהובטחה לבעש"ט (עלית נשמה בראש השנה- שבחי הבעש"ט) שאורו יופץ בכל העולם כהתחלתא דגאולה מרחיקה לכת.

בכתבתינו זאת רצינו להעלות על הכתב את מעט מן הקשר של יהדות המערב עם דרכי החסידות. עבודתם הנהגתם ותורתם של חכמי צפון אפריקה בעיקר מרוקו זהה במיוחד לבית מדרשו של הבעש"ט. השראת החסידות כנראה ירדה משמים באותו זמן על כל העולם.

אחת הדמויות הבולטות במרוקו הינו רבי חיים בן עטר תנ'ו (נולד בעיירה סאלי במחוז פאס אשר במרוקו) תורתו של הצדיק המרוקאי מלאה השראה חסידית עד שאילמלא ידענו הינו בטוחים שתורה זאת מקורה במז'יבוז'. הפלא הגדול שאותו סגנון תורות עבודות וגילויים שהיא דרך חדשה במיוחד התגלתה באותו הזמן בשתי יבשות שונות.

שני הצדיקים הללו נשתלו כנראה כל אחד במקומו בידי השגחה עליונה בכדי להאיר בישראל את האור החדש התחלתא דגאולה.

כאשר יצאו לאור ספרי רבי חיים בן עטר והגיעו לידיו של הבעש"ט הופתע מאוד למצוא בהם את עיקרי יסודותיו אשר עליהם השתית את תנועת החסידות.

במשך השנים הפך הספר אור החיים הקדוש לאחד מספרי היסוד החסידיים והודפס ע"י רבי פנחס מקוריץ וכן בעשרות מהדורות במזרח אירופה.

רבי פנחס ציווה לבניו שכל שנה ידפיסו את הספר פעם נוספת.

בס"ד

ר' חיים בן-עטר במשנת החסידות

מאמר מאת דן מנור,- פורסם בפעמים, תשמ"ד 1984

 

 

 

מעשיות מרבינו אור החיים הקדוש

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

עוד עינין פלא שאירע לרבינו הקדוש

פעם אחת נסע הרב הקדוש לדרכו עם שיירה אחת במדבר שומם, במקום חיות ולסטים ופתאום ראו אנשי השיירה כי אריה גדול בא כנגדם לטרוף טרף ופחדו מאד והראו זאת להרב הקדוש ז"ל ומיד כשראה אותו הלך לנגדו וגילה לפניו בריתו ברית קדש ותיכף ומיד ברח האריה מלפניו למרחוק עד שנעלם ושאלו אותו האנשים על
הדבר הזה והשיב שמעולם לא ראה קרי לבטלה ולא פגם מעולם בזה האבר,עי"ז זכה בזה להבריח את האריה .

מעשיות מרבינו אור החיים הקדוש

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

מעשיות מרבינו אור החיים הקדוש

 

עינין הפתקאות בכותל המערבי – מספר מעשה ניסים

בזמן שהיה גר רבינו בעל אוה"ח זצ"ל בעיה"ק ירושלים תוב"א בא לפניו פעם אחד איש אחד מידידיו ואנשי שלומו והתנצל לפניו כי נתגבר עליו העניות מאוד והוא ממש מחוסר לחם ובתחנונים ידבר רש לעשות לו טובה להעתיר בידו שיצליח מעתה במעשיו שיהי לו פרנסה ונכמרו רחמיו של בעל אוה"ח הקדוש וצעקתי הדל הקשיב להושיע כתב פיתקא וכרכו היטב ונתן בידו של העני ואמר לו תחזיק היטב בידך הפיתקא הזאת ותלך ישר אצל הכותל המערבי ובין אבני הקודש תחפש מקום חלל ושם תשים ותניח הפיתקא ותלך לביתך ויהי לך ישועה.
האיש עשה כן והלך להכותל המערבי עם הפיתקא בידו.ובדרך הליכתו נעשתה רוח סערה גדול עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון והוא לא חש לכל זה ונשאר בכובע התחתון שבראשו והחזיק אותו בידו השמאלית ואת הפיתקא החזיק בידו הימנית אבל הרוח החזק נשא מעל ראשו גם הכובע התחתון ונשאר בגלוי ראש ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק והינה נפלה הפיתקא מידו והרוח נשא אותו למרחוק עד שלא מצא אותו ובמר לב חזר לרבינו בעל אוה"ח הקדוש וסיפר לו על המאורע והשיב לו מה אעשה לך אם לא יסתייע מילתא .
ואחר כך מצאו ברחובות ירושלים פיתקא הנ"ל ופתחו אותה וראו שהיה כתוב בו בקשה להשכינה הגדולה בזה הלשון:
אחותי רעייתי יונתי תמתי אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה (לפלוני בן פלוני)וחתום עליו שמו הקדוש חיים בן משה בן-עטר והביאו את הפיתקא אחר כך אליו:ומזה המעשה אפשר להבין קצת גודל נוראות עומק קדושתו וגדולת נפלאות מדריגותו של רבינו בעל אור החיים הקדוש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

רבי חיים בן עטר-אור החיים הקדוש

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

ידיעת קורות חיי גדולי עמינו אשר באורם אנו חיים תועלותיה רבות ושונות, מראש אחרי אשר רוח האומה יתגלה בגדוליה וחזיוני חייהם הולכים ומשתלבים עם חיי העם כולו,על ידם נכיר מצב האומה בתקופה שבה פעלו.
וגם כי לשמע מפעלות איש צדיק במעשיו ותמים בדעותיו תתפעל שלכן גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה.
והכי נכבד כי עם אשד נדע להעריץ שם גדולי הרוח ע"פ מפעליהם אשר לדור אחרון השאירו בכל זאת לא תוכל לקונן בקרב לבנו אותה התשוקה אשר בכחה לעשות גדולות המעוררת את האדם להתחרות
בלמודים ובכישרון המעשה, התשוקה להדבק במעשיהם. לאשר רואים אנו את מחברי הספרים שבם אנו הוגים אחרי אשר הגיעו למרום קץ התפתחותם במשך ימי עמלם.
רואים אנו אותם בנצחי שמים ואין אנו רואים הסולם שעליה עלו שמיימה –רבותינו שבכל דור הם וכל דרכי חייהם עם כל מסבותיהם התאמצותם בשלבי הסולם יוכלו היות לנו למופת לאדם העליון אשר אליו צריכים גם אנחנו לכוון דרכינו והלוך נפשינו.

א.

אחרי ימי התלאות של ימי הביניים אשר כמעט נכחד שם ישראל בארצות המערב הוטב מצב בני ישראל במרוקו בשנות רמ – ש. ולא לבד היהודים התושבים החלו לחיות שם חיי שלוה כי אם הייתה ארצם
גם למקלט למגורשי ספרד ופורטוגל, לאשר שלטוניה הבינו התועלת להפרחת המסחר והתעשייה בארץ שתביא חריצת וכשרון אנשי מעשה.
ביובל שנים זה הצליחו הרבה מהיהודים אזרחי הארץ וגם מקהל המגורשים לאסוף הון מסוים ולהרבות השפעתם המדינית.
אבל לא ארכו ימי שלותם, סכסוכים ותגריות מדיניות הפריעו את שלום הארץ, והסיבו מסים כבדים אשר העיקו על כל העם, והתמרמרות ההמון שהורע מצבו הכלכלי חידשה את השנאה הגזעית, וגם יחס השולטן ליהודים נשתנה לרע, ובהיותם בעלי מסחר ומרכולת הוטל עליהם כובד משא המיסים במידה שהביאה התדלדלות איומה רעב ומחלות. והעניות המנולת העבירה אותם על דעתם והסיבה גם התדלדלות מוסרית,החלו סכסוכים בין איש לאיש בין משפחה למשפחה ובין קהילה לקהילה על דבר התחלקות המיסים השתדלו לפתור עצמם ממנם בהטילם כובד המשא על זולתם,ובכן התחילו הדלטוריות והמלשינות להשולטן.
בימים האלו בהיות היהדות המערבית טובעת בים של צרה הגיע לאזנם שמע שבתאי צבי,ואסורי התקווה נמשכו אחרי האור המטעה אשר בכבותו הסיב מלבד ייאוש מר גם לעג השאננים ורדיפות מהשולטן,ובעת ההיא נכבד עול המיסים עד לבלי נשוא.

אז בהתקדר שמי ישראל במרוקו נולד בשנת תנ"ו בעיר סאלו רבינו חיים לאביו הרב ר' משה בן הגאון הקדוש מוה"רר חיים ממשפחה מעוטרת מגולי ספרד. ואם כי היה זקינו עוד בחיים על ברכיו גודל וממנו קיבל רוב תורתו נקרא גם הנכד "חיים".
ימי נוער עברו על רבינו בטלטולים ונדודים מעיר לעיר בצוק העיתים,וגם בהיות רבינו חיים הזקן איש המעשה מנהל בית מסחר בעיר מכנאס עם אחיו הנגיד ר' שם-טוב בן עטר הוכרח להעתיק משכנו בשנת תס"ה לעיר מכנאס.
שם דר יותר משתי שנים והתחתן עם הרב ר' משה בן
לא עברה עליו לילה בשינה ובבכי גדול קנן על שריפת בית אלוהינו ואפילו בלילת טבת הארוכים השלים הלילה בלימוד עמי ואף כי הרבה צרות עברו עליו והוצרך לנוד ממקומו בכל זאת בכל מקום סגלה גלתה שכינה עמו ולא מנע עצמו מ- ד' אמות של הלכה…
וכן הפליגו בשבחו הרבנים המסכימים על ספר חפץ ה' ונכדו הרב רבי שמואל דיאבילה בהקדמת ספרו אוזן שמואל,ורבינו הביא ממנו דברי תורה כפעם בפעם בספרו חפץ ה' וגם בספרו אור החיים וכן בספרו פרי תאר משפט וצדקה ביעקב ובמקור חיים.

הביא מכתב הרב יעקב אבן צור שכתב:להחכם השלם כמר חיים בן עטר נר"ו,זה האיש ירא ה' בכתר ציץ נזר קודש התורה מוכתר ובעטרת צבי פאר המעשים מועטר ה'ה כמוהר"ר רבי חיים בן עטר ישמרו ויהי בעזרו ולהצילו מכל צרה וצוקה ציד אשר מעין בריאותיו נעלם ונסתר אכי"ר ,אחדש"ה באנו במורים אלה להודיע ולה'…כי ראה ראינו האיגרת הנשלחת מאת כת"ר ובבואה אזרנו חיל ובעוז ותעצומות חשתי ולא התמהמתי וגפן ונעל אל פ"ר הגבר אחיך נ"ע ,ושם ישבנו עד אם דברנו דברינו ויענו ויאמרו שלעת הזאת הדיעות פרודות ומבוהלות נעכרות ומבולבלות מחמת צרה זו הבאה עלינו מצרת מאת ככר הכסף שהטיל המלך יר'ה על קהלות הקודש ואין מעצור ופנאי לדבר זה ובכן יאות לשמור את הדבר ולהמתין ימים אחרים עד אשר תשוב חמת דר מרומים ויפן ברחמים

ר' יצחק דיאבילה בלקחו את בנו ר' שמואל לחתן לנכדתו בת רבי משה בנו אחות רבינו. אבל בשנת תס"ח חזרו לעיר מולדת רבינו היא סאלו ,ואך אחרי מות הר' שם טוב אחי רבינו חיים הזקן חזרו למכנאס לנהל את בית המסחר יחד עם בן אחיו ר' משה . שם התחתן עם בן אחיו זה כי רבינו חיים נכדו לקח לאישה את בתו של רבי משה בן הרבי שם טוב מרת פאצוניא. בבית חותנו זה ישב רבינו בימי עלומיו למד ולימד והרביץ תורה בישראל וגם התחקה על שורשי מנהגי בני מדינתו ועמד לגדור פרץ כאשר התבונן כי לא ממקום קדוש מחצבת המנהג.
אבל גם ימי שלוותו לא ארכו כי במצב האיום ששרר אז רבו העלילות על כל איש אמיד ובעל נכסים וגם רבי משה חותן רבינו לעדתו העניה והנכאה מלאה מרגשת והוציא כרננה צדקה ומשפטי כצהרים.

נתפס למאסר, והוטל עליו ישלט סכום עצום אשר עד מותו בשנת תפ"ה לא הספיק לסלקו, אז לקחה הממשלה את חצירו וביתו תחת תביעותיהם והתחילו מריבות בין בני המשפחה בדבר תביעותיהם הם, המריבות האלו
נמשכו כשבע שנים ובהן איבד רבינו כל שארית הונו עד אשר נאלץ לקחת עזרה מאביו הרב ר' משה.
ועסקי ממון אלו הסבו גם עסקי נפשות עד כי גם רבינו נאסר למאסר ואז הוכרח לעזוב ארץ מולדתו ולנדוד לארצות רחוקות.
ולאשר כבר אז אם כי היה עוד בדמי ימיו מצא די מדתו בתורה והסידות, עשר ידות בחריפות ובקיאות ועל כולם הצטיין בקדושה וטהרה, נתקבל בכל מקום בואו בכבוד גדול, ומדי יום ביומו דרש פעמים בערב ובבוקר לפני קהל ועדה יי( וחכמי זה הזמן הכתירוהו בהסכמותיהם לספרו הראשון "חפץ ה" אשר בהן ספרו מני גדלו בתורה והפלגת חסידותו.
אז בימי נדודו בארצות אירופה השלים ספרו על התורה שקרה בשם "אור החיים" וגם ספרו בהלכה "פרי תואר" הספרים האלו הדפיס מדי עברו ערי ליוורנו ווניציאה ואמסטרדם טרם בואו למחוז חפצו להשתקע בארץ הקדושה שאין מקום בלעדה שנקרא טהור ולכן אין לשמוח כי אם בישיבתה וחתם הקדמות באמרו:
ותשלם מלאכת שמים זו בחודש אב הרחמן ביום שקבעו ישראל יום טוב גמר מלאכת עצי המערכה,שנת אשר לו אור בציון אשר אני עולה שמה ולכן אשר הביא בספריו אלו ממצב ארץ ישראל היא אך מאשר סיפרו לו מכיריה.

רבי חיים בן עטר-אור החיים הקדוש

פורסם ע"י admin ב מאי - 7 - 2012 0 תגובה

בסוף שנת תק"ב עלה ארצה וכאשר עבר דרך דמשק ,נפגש שם עם הרב אברהם גרשון קוטיבר,גיסו של הבעל שם טוב מיסד תנועת החסידות.במכתב ששלח הרב קוטיבר מצפת לגיסו הבעל שם טוב ברוסיה הוא מודיע לו כי נפגש בדמשק עם הרב חיים בן עטר ומתוך מכתב זה נראה כי הפגישה נערכה ע"פ בקשתו המיוחדת של הבעש"ט ,ששמעו על הרב בן עטר הגיע גם אליו ושמע גם על דבר הכנותיו לעליתו לארץ ישראל.
בקשר למכתב זה של רבי אברהם גרשון קוטיבר קמו עוררים לפני כמה עשרות שנים,משום שבספר של "הנודע ביהודה"(הרה"ג ר' יחזקאל לנדאו מפראג) נזכר אחד בשם רבי אברהם שהיה באירופה בשנים:תק"ד ותק"ה ,-ואם כן ,לא יכול להיות היה שנתיים קודם לכן בדמשק.
אבל כבר פורסמה הסברה שהמדובר ב – "נודע ביהודה" אינו אותו רבי אברהם גרשון קוטיבר וסברה שניה היא ,כי אמנם מדובר על גיסו של הבעש"ט ,שעלה ארצה דרך דמשק,אלא שנסע בשנת תק"ד לרוסיה לזמן מה .

ידוע היה ,כי רבי אברהם גרשון מקיטוב נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים ביום כ"ה באדר תקכ"א,אולם בעשרות השנים האחרונות לא ידעו היכן מקום קבורתו המדויק.

רק חודשים מספר לאחר מלחמת שנת תשכ"ז,תוך שיפוץ בית העלמין העתיק שנחרב בחלקו ע"י הירדנים בזמן שירושלים העתיקה היו כבושים בידיהם ,זוהה קברו על המצבה היה חקוקות מילים אלו: מצבת מוהר"ר אברהם גרשון אשכנזי זלה"ה .כ"ה לחודש אדר שנת התקכ"ה,ע"י הרב שלום גפנר שליט"א.

יחד עם הרב חיים עלו ארצה שתי נשותיו ,מסופר עליהן כי היו צדקניות ואחת מהן –בתו של קרוב משפחה עשיר רבי משה הנגיד,בנו של רבי שם טוב איבן עטר,אף נוהגת הייתה להתפלל כל יום כשהיא מתעטפת בטלית ומניחה תפילין כאחד הגברים. אבל דווקא בשל אשתו זו סבל רבות.נראה הדבר,כי אביה הוריש לה נכסים רבים ונמצאו מערערים על כך. הירושה גרמה לסכסוכים ,לעוגמת נפשו של הרב בן-עטר ,כמוכח מדבריו בספריו. בספר חפץ ה' הוא כותב בין השאר:" דע לך אחי,שכל מה שלמדתי בחיי,לא היה אלא מאהבת ה' וחשק התורה,כי מאז פתחתי עיני סבבוני צרות צרורות".

אנשי ירושלים ידעו לספר,כי הרב בן –עטר חי חיי צנע,היה צם יומיים בשבוע –ולפעמים שני ימים רצופים-והסתפק במעט שבמעט.

היה יושב ולומד,או כותב,רוב שעות היום והלילה בבית הכנסת שלו (אשר עם עלות ה"פרושים" לירושלים בשנת תק"פ,קבע בו הרב מנחם מנדל משקלוב את בית מדרשו ,לפי הזמנת העדה הספרדית).

הרב חיים בן – עטר לא האריך ימים בירושלים,- ביום ט"ו תמוז תק"ג נאסף אל עמיו. על מצבתו חקקו את שמו ותאריך פטירתו וצוין ,כי "נתבקש בישיבה של מעלה ליהנות מזיו השכינה".

הוא העמיד תלמידים שברבות הימים היו מטובי הרבנים,גם החיד"א(הגאון רבי חיים יוסף אזולאי,שנולד בירושלים בשנת התפ"ד): מספר:"אני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמה ועיני ראו גדולת תורתו,עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא – בעוון הדור עלה השמיימה והוא רק בן מ"ז שנה".

ידוע על ארבעה ספרים תורניים שחיבר הרב חיים בן-עטר: "חפץ ה' ","פרי תואר","אור החיים", ו –"ראשון לציון". ספריו הם בדרך הפשט,אבל גם "בקבלה" עסק. ומעניינת ההערכה שנאמרה בקשר לכך בספר "שם הגדולים" :מלפנים בישראל היו הדרשנין נוהגים לדרוש מאמרים תמוהים,עתה חזרו לדרוש מאמרים פשוטים,וכמה מהם קןראים בכל שבוע ספר "אור החיים" להרב המופלא הרר"ח בן- עטר,ומחבבין את דבריו,כי הם על פי הפשט".
יצוין שגם ברבות מערי אירופה המזרחית (וביחוד בגליציה) נוהגים היו ללמד ביום החמשי בשבוע,בערב,מספרו זה "אור החיים" שנתקבל בכל העדות.

הציון של רבי חיים בן עטר זצוק"ל בהר הזיתים ירושלים עיה"ק

תולדות רבינו חיים בן עטר (אור החיים הקדוש) זצוק"ל           ציון רבי חיים בן עטר זצ"ל -ירושלים        

ר' חיים בן עטר (אור החיים), מרוקו-ישראל (1696-1743)

יהדות מרוקו – וצפון אפריקה בכלל -הייתה קשורה מאז ומתמיד בקשר נפשי הדוק ואמיץ עם ארץ ישראל ולא מעטים היו עולים משם ארצה בכל הזמנים ובכל הדורות . יצוין שמייסדי הישוב העברי ביפו היו עולים ממרוקו,ובראשם רבי אברהם שלוש בשנת ת"ר ,וגם בין מייסדי השכונות העבריות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים העתיקה היו מרוקאים,ובראשם חכם רבי דוד בן -שמעון שבשנת תרל"ו יסד את השכונה הקטנה והחשובה בזמנה "מחנה ישראל".

בין גדולי הרוח שהעמידה יהדות ה-מגרב ("המערב")ועלו ארצה,הוא הרב חיים איבן-עטר.הוא עלה לירושלים בשנת תק"ב בראש חבורה בת שלושים נפש בערך ואם כי נקרא לישיבה של מעלה זמן לא רב אחרי שהשתקע בעיר זו,הרי רישומו נשאר כאן עוד זמן רב אחר מכן.

הרב חיים בן – עטר,בן רבי משה (בספר"תולדות חכמי ירושלים"הוא מכונה "איש אלוקים, קדוש וגאון נפלא מארצות המערב"),נולד בשנת תנ"ו במרוקו למשפחה שהעמידה רבנים במספר לא קטן.את ראשית חינוכו קיבל אצל סבו – אביו- אביו -הרב חיים איבן עטר (שעל שמו הוא נקרא).בספרו הראשון של הגאון הרב חיים בן-עטר הנכד,הספר "חפץ ה' " (נדפס בשנת תקכ"ב באמסטרדם והוא פירוש על כמה מסכתות של התלמוד),
הוא מזכירו בדחילו ורחימו :
וישבתי ללמוד תורה לפני מורי ורבי ,אדוני זקני ,אשר מימיו שתיתי מיום היותי ,לשאוב מדרכיו הטובים.
לא עבר עליו חצי הלילה ,אפילו ליל תמוז,שלא קם לספוד על חורבן בית האלוקים בבכי גדול ולהשלים הלימוד עימי וממנו למדתי קצת מעשים,כטיפה מן הים .

לאחר שהרב בן עטר החליט לעלות לירושלים נסע ארצה דרך איטליה ששם התעכב זמן מה .בליבורנו אף יסד ישיבה ולידה בית כנסת בשם "כנסת ישראל" ובוונציה התעכב לשם הדפסת ספרו המפורסם "אור החיים" בשנת תק"ב ,שעל שמו נקרא גם בית הכנסת שיסד הרב חיים בירושלים והיה קיים עד שנחרב בידי הערבים במלחמת שנת תש"ח.

פוסטים מאופיינים